נחים בשביל לעבוד: כך תורמת מנוחה לחיינו (ולמנהלינו)

חלק מהשיח סביב עבודה מרחוק קשור בתחושה של מנהלים שמי שלא מגיע למשרד לא בהכרח עובד את כל שעות העבודה. הדיון על השלכות העבודה מרחוק על פרודוקטיביות גם הוא מכיל בתוכו את ההנחה שאם העובד סיים לעבוד מהבית בפחות שעות, מצופה שישלים את השעות הנותרות בעוד עבודה ולא עוד פנאי.

מאחורי התפיסות האלה ישנה הנחה שעבודה ומנוחה מתחרים אחד בשני. אנחנו חושבים על פרודוקטיביות כעל קו ישר עולה ביחס לשעות העבודה. כאילו שאם נעבוד יותר נספיק יותר. ההנחה הזו שגויה, בטח לאורך זמן.

אלכס פנג כתב כבר ב 2016 את הספר "מנוחה: למה תשיגו יותר כשתעבדו פחות" ושם הוא טוען שעבודה ומנוחה הם דווקא שותפים. אנשים שיודעים להירגע מרוויחים אנרגיה בכל מרחבי החיים. גם בעבודה, שם הם יותר יצירתיים, מרגישים יותר מאושרים ויותר עמידים בפני שחיקה. לכן צריך להתייחס למנוחה באותה רצינות שאנחנו מתייחסים לעבודה עצמה.  

מסתבר שמנוחה אמיתית איננה משהו שעושים "על הדרך" כמו לראות טלוויזיה בערב. מנוחה פסיבית מהסוג הזה לא תורמת לנו בטווח הארוך.

למנוחה "נכונה" יש כמה מאפיינים שמבטיחים שנוכל באמת להתאושש ולהטעין מצברים, משאירה אותנו מלאי אנרגיה, עם השראה, מרגישים שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו צריכים ורוצים. והחדשות הטובות שאפשר ללמוד לנוח, בכמה שינויים קלים להרגלים שלנו.

איך עושים את זה?

1. סוגרים קצוות פתוחים

המח שלנו למד על פני שנים של אבולוציה להשאיר בקדמת המחשבה את כל המידע שחשוב שלא נשכח או שמהווה עבורנו סיכון. אתם מכירים את זה. סגרתם את המחשב, יצאתם מהמשרד אבל הראש ממשיך לעבוד עם כל מה שנשאר פתוח כולל משימות, יעדים, קונפליקטים… ואנחנו לא באמת יכולים להגיד לעצמנו "להירגע" או "להתנתק". וגם אם הצלחנו לדחוק את המחשבות בזמן צפיה בטלוויזיה או הכנת ארוחת ערב, הן יחזרו במקלחת או בניסיון להירדם.

קצוות פתוחים הן משימות, תחומי אחריות, התחייבויות שנמצאות אצלנו בראש ויוצרות לנו לחץ. זה כולל FOMO (Fear of missing out) מהסוג ששולח אותנו לתיבת המייל הנכנס לבדוק אם חזרה שם תשובה למשהו אבל גם התחלות של עשייה חדשה שאנחנו "מבשלים" או טלפון ששכחנו להחזיר. אנחנו מחזיקים אותם במחשבה כל הזמן, לבל נשכח. מרגישים שאנחנו צריכים להיות כל הזמן מוכנים לקפוץ לעבודה, מוכנות שלא מאפשרת לנו להירגע ולהתנתק.

בעצם, במקום לחיות בהתאם למה שקורה לנו בהווה, הקצוות הפתוחים גורמים לנו לחיות במתח ממה שצפוי להיות, בין אם הוא יקרה ובין אם לאו. והציפיה הזו, לא מאפשרת לנו לנוח בהווה.

מה עושים? מעבירים את הקצוות הפתוחים מהראש לרשימה או ליומן. יצירה של רשימה שמכילה את כל הדברים שאתם מחזיקים בראש מאפשרת לכם להניח בצד את הצורך לזכור. ואם זה מתאים לאופי שלכם, אפשר אפילו להוסיף לרשימה צעדים לסגירת מה שפתוח כמו לוחות זמנים, תשובה שצריכה להתקבל וכו'. בסוף היום, לפני שאתם מסיימים את יום העבודה ועוברים למצב מנוחה, תעברו על הרשימה. תסגרו מה שאפשר, תעדכנו מה שצריך. התהליך הזה הופך לסוג של "טכס" סגירת יום שבו אתם מניחים בצד את העבודה, לא צריכים לזכור קצוות פתוחים ויכולים באמת לנוח.

2. מתאמים ציפיות עם הבוס והצוות

אנחנו חיים בעידן של שיתופי פעולה ורוב העבודה שלנו קשורה בקשר שלנו עם אנשים דרך כלים שונים הנהוגים לתקשורת. הכלים האלה – מייל, ווטסאפ, כלי צ'אט אחרים – פתוחים עבור רובנו במחשב או בנייד כל שעות היום ורבות משעות הפנאי. ויותר מזה, רבים מרגישים שיש ציפייה שיגיבו בתוך פחות משעה למייל ובזמן אמת לצ'אט. ולמרות זאת רובנו לא מנהלים שיחה סביב הציפיות האלה ולא שמים להן גבולות.

מה עושים? שיחה פתוחה על גבולות הזמינות שלנו. מאילו שעות לא קובעים יותר ישיבות? מתי לא מתקשרים? ומה זה אומר אם מישהו שולח מייל או הודעה מעבר לשעות העבודה?

חשוב לזכור, לאנשים שונים יש העדפות שונות בנוגע לצורת עבודה. אין סיבה לחסום את מי שבחר למשל לצאת מוקדם ולהשלים שעות עבודה מאוחר בלילה מלשלוח מיילים מאוחרים. אבל צריך להיות ברור שהבחירה הזו לא מחייבת את מי שלא רוצה לענות עליהם באותו רגע. לכן צריך לדבר על זה, כדי לוודא שהגמישות של אחד, במיוחד אם הוא מנהל, לא הופכת להיות הציפיה עבור אחר.

אפשר גם לייצר את תאום הציפיות האלה בחתימה שלכם על המיילים או באופן בו מופיעה הזמינות שלכם בכלי הצ'אט. למשל, לכתוב במייל שאתם מגיבים תוך יום עבודה ובצ'אט שאתם תהיו שוב זמינים מחר בבוקר.

3. יוצרים מעברים ברורים בסיום יום עבודה

במיוחד בתקופה שבה יום העבודה לא מוכתב על ידי נוכחות פיזית במשרד, יותר קשה לנו למסגר את סוף היום והמעבר לשעות הפנאי. בעבר, כשעבודה הייתה מקום שהולכים אליו, הנסיעה בחזרה ממקום העבודה אפשרה לנו לעשות את המעבר. בתקופה שבה אנחנו זמינים לעבודה מכל מקום, אנחנו צריכים כלים חדשים לסגור את יום העבודה ולפנות את עצמנו לפנאי.

מה עושים? מה שצריך כדי להתנתק, פיזית ממש. אין סיבה להחזיק את המחשב הנייד פתוח על שולחן פינת האוכל. סגרו אותו הכניסו לתיק. אפילו את הטלפון הנייד אפשר לשים בעמדת טעינה בכניסה לבית או להכניס לתיק ולא להסתובב איתו עליכם במטבח, בחדר הילדים או בחדר השינה. ואם אתם לא באמת יכולים להתנתק ממנו, לפחות השתיקו את הצליל והחיווי של הודעות נכנסות, במיוחד כאלה שמגיעות מאפליקציות של העבודה.

4. עושים עם עצמנו חוזה

בסופו של יום, אנחנו ורק אנחנו אחראים ללמוד לנהל את הגבולות שנכונים לנו. הטכנולוגיה תמצא כל הזמן דרכים חדשות לאפשר לנו לעשות דברים שלא היו אפשריים בעבר ותמשיך לטשטש את הגבולות המסורתיים. חלק ממיומנויות העולם החדש כולל את היכולת שלנו לנהל את עצמנו, את שעות העבודה, את המשימות, את העמידה ביעדים, את התקשורות, בניית האמון מרחוק, וכן, גם את היכולת שלנו לא לשרוף את עצמנו בעבודה מסביב לשעון.

מה עושים? מצאו את החוזה שעובד עבורכם, להתמודדות עם מצבים שבהם העבודה נכנסת בזמן לא מתאים. אפשר למשל להגדיר שהשעה הראשונה ביומן כל בוקר סגורה כדי לענות על כל המיילים שהגיעו מהרגע שסגרתם את המחשב. וכך, כשנכנס מייל כזה, אתם כבר יודעים שיש לכם זמן מוגדר להגיב אליו.

5. מגדירים את הפנאי

כמו שהעבודה מוגדרת על ידי המשימות, הפגישות, היעדים, אפשר גם להגדיר את מרחב הפנאי ולחסום את היכולת של העבודה להשתלט עליהם. כל מי שמחויב למשל לאסוף ילד ממסגרת יודע שלא משנה מה יקרה, אתם תפסיקו אפילו ישיבה ותצאו לדרך כדי להגיע בזמן לגן או לצהרון. או תסגרו את היומן בימים שבהם אתם צריכים לאסוף את הילדים. אנחנו יודעים לעשות את זה כשחייבים. החכמה לעשות את זה גם כשלא חייבים כדי לייצר פנאי עבור עצמנו.

מה עושים? קובעים. למשל, לסגור ביומן זמן לפעילויות מוגדרות כמו חוגים, מפגשים עם חברים, זמן לפעילות ספורט ואפילו זמן שקט ומשפחה.

מנוחה היא לא מותרות, היא הכרחית. ודווקא בעולם ממהר המירוץ מפריע לנו לחשוב, לפתח, להתפתח. אם רק נהפוך את מערכת היחסים בין שעות עבודה לפרודוקטיביות, אולי נגלה שדווקא כאשר שאנחנו מפנים זמן, אנחנו מספיקים יותר.

קישור לטור בדה מרקר 11.8.2021