עבורי, 2020 הייתה תקופה ארוכה העתיד. את המסע אל עבר 2020 התחלתי ב 2010, ביחד עם צוות מדהים של אנשים באינטל, שם כיהנתי אז כסמנכ”ל משאבי אנוש, ותוך שיתוף פעולה עם טובי המומחים בתהליכי עתיד, הקמנו פרויקט חשיבת עתיד, במתודולוגיות סדורות, מתוך הבנה שאנחנו צריכים להבין איזה מקום עבודה נרצה להיות ב 2020 בכדי שנוכל על בסיס תמונת העתיד הזו לייצר את התוכניות לעשור הקרוב, זה שהסתיים. השבוע חזרתי אל המסמכים, הסרטונים, הראיונות, כדי לבדוק מה קרה, מה עוד לא קרה ומה ממש לא נראה שיקרה.

שלוש תובנות בעקבות הפערים ההולכים וגדלים בין הכישורים הקיימים של עובדים לתפקידים החדשים שהם נדרשים למלא

כניסתם של חיישנים לסביבת העבודה אפשרה לחקור עד כמה מעודד משרד ללא מחיצות שיתופי-פעולה ותקשורת • התוצאה: העובדים יצרו בינם לבין אחרים קירות באמצעים אחרים • בעתיד, המשרד כנראה יידע להתאים את עצמו לצרכים המשתנים

החובה לשלם לעובדים שכר נמצא בהסכם הקיבוצי ובחוק ההגנה על העובדים לשעת חירום, וגם בו עובדים = שכירים. יש מספר גדל והולך של עובדים במתכונת עבודה חדשה, עצמאית

השינויים התחום הטכנולוגיה הם מהירים ולפעמים “משבשים” את השווקים והמוצרים הקיימים. אז איך אפשר לחזות את העתיד, ואילו שינויים נראה בקרוב? הפודקאסט “הייטק בפקקים” עם הפרטים

שני אנשים בפער של שני דורות מספרים כאן את סיפור עולם העבודה המשתנה. לא משנה אם אתם בפנמה או בישראל, סטודנטים או סוחרים, בסופו של דבר זה מגיע לשינויים בעולם שפוגשים את העשייה בכל הרמות החל מהמדינה, דרך התעשיות, העסקים והפרט. ואיך שלא מסתכלים על זה, חוזרים ליסודות. אלה שמלמדים אותנו שצריך להגדיר מחדש את הזהות המקצועית שלנו, לפתוח מבט למרחב האפשרויות החדשות שנולד סביבנו ולצאת לדרך, לתנועה, בצעדים קטנים. כדי לא להישאר במקום. כדי להיות שם כדי לפגוש את ההזדמנות שמאחורי הסיבוב, זו שלא רואים בלי לזוז.

בעשור הקרוב נהיה כולנו שותפים בבריאה ושימוש בעולמות חדשים, כאלה המשלבים את המציאות עם מה שאינו מציאות. אולי זה לא מאד שונה במהות מהסיפורים שסופרו סביב מדורה, על קירות, בספרים ובתמונות וסרטים, אבל האופן בו יטושטשו הגבולות לא דומה למה שהכרנו. ועוד משהו, בסיפורים של העידן החדש אנחנו נוכל בזמן אמת לערוך אותם. הטכנולוגיות האלה יאפשרו לנו לשלוט במה שאנחנו רואים, לטוב ולרע. ואין ספק שיש כאן המון שאלות שהטכנולוגיה לבדה לא תדע להתמודד איתן ואנחנו, בני האדם, נצטרך להגדיר בשנים הקרובות. איך נגלה דברים חדשים אם לא נראה אותם? איך נבחין בין קשרים אנושיים אם אין משמעות לרקע ועומק היכרות? מה יקרה למציאות אם אפילו היא כבר לא תהיה מציאות? ומי ישלוט בכל זה?

לא צריך הרבה דמיון בשביל להבין איך ארגונים ורשויות יכולים לקחת את איסוף המידע הזה רחוק מדי

לקראת השבוע האחרון של השנה, פרד העמיד לי מראה ושלח אותי להתבונן עמוק אל תוך עצמי, על התפקיד שלי, העסק שלי, האנשים שאיתם אני עובדת. ואולי יותר מכל, על מי אני רוצה להיות וכמה אני רחוקה משם. בדיוק בזמן. ראש השנה זה זמן טוב לסמן לעצמנו כוונות.

אני יכולה לבחור לתרום מזמני עבור מטרות שחשוב לי לקדם. אני יכולה לבחור לקחת פחות ממה שאני שווה אם חשוב לי לתרום לפעילות או מטרה. אבל מי שמרגיז אותי באמת הם אלה שמזמינים אותי להרצות או להעביר סדנה במסגרת שבה הם גובים תשלום ממי שבא להשתתף וזה לא נראה להם לא סביר לבקש ממני לתרום מזמני ליצירת הרווח שלהם.