המילואימניקים חוזרים לעבודה ולא בכל המקרים קבלת הפנים תואמת את השירות שעשו. לפעמים הם מוצאים שמישהו אחר יושב בשולחן שלהם, ששינו להם את התפקיד ואולי אפילו זימנו אותם לשימוע לפני פיטורים. התגובה המתבקשת מתרעמת מכל המעסיקים חסרי הלב שבוחרים צרכים כלכליים על פני התרומה שלהם למדינה. אבל זו תגובה ששמה על השוק הפרטי 100% מהאחריות על אותם מילואימניקים ו 0% אחריות על המדינה. כלומר, מאד מאד נוח למדינה לתת לארגונים לספוג כלכלית את התמשכות המלחמה ולצייר אותם כמרושעים ונבזיים אם הם דואגים לאינטרסים הכלכליים של עצמם ושל המשק.
הגישה הזו לא עוזרת לוודא שהמילואימניקים מוגנים בשוק העבודה. כל מה שצריך לעשות זה להסתכל מה קרה לנשים שלהם. בשבועיים הראשונים כולם הבינו ותמכו בכל מי שלא יכלה לעבוד כרגיל מכל סיבה. אחר-כך ביקשו מכולם לחזור לעבודה כרגיל חוץ מלאלה שבאמת לא יכולים כמו מפונים או נשות המילואימניקים. אבל אחרי חודש התחלנו לראות ארגונים "מסדירים" את המצב ורבים מהם הגדירו גבולות למרות שבאמת לא היה ברור מה הם מצפים מהעובדים והעובדות לעשות בסיטואציה שנוצרה. אבל מנגד עמד הצורך ברציפות תפקודית והבנה שזה אירוע שיימשך זמן ולכן מוכרחים להחזיר את העבודה אל תוך מסגרת. והראייה, רק מעטים הארגונים שאפשרו למי שלא יכול היה לעבוד כרגיל את הגמישות המלאה בלי השלכות.
אז הנה לכם דוגמא "בקטנה" למצב הגדול יותר של שנה של עבודה לצד מלחמה. למדינה אין פתרונות וכל מה שמציעים כאן זה שהשוק הפרטי יספוג 100% מההשלכות.
אי אפשר להסתמך רק על המסרים הערכיים, הצודקים. זה נכון שיש כאן שיח ערכי, זה נכון שאין כלכלה בלי בטחון, זה נכון שקשה לשים על המאזניים את ההקרבה והמחיר אל מול כסף וכלכלה. הכל נכון. אבל לניצחון שלנו כמדינה אחרי ה-7 באוקטובר יש גם מרכיב של רציפות תעסוקתית, של היכולת של הארגונים להמשיך לעבוד ואפילו לצמוח. בניגוד לקורונה, אנחנו לבד במלחמה הזו ומסביבנו עולם שלם שלא עוצר. לרבים מהארגונים יש מנהלים, ספקים, לקוחות, משקיעים שבוחנים אותנו בשבע עיניים לבדוק אם צריך להזיז פעילות למקום אחר כי אנחנו לא עומדים ביעדים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשם השיח הערכי לפגוע בבסיס הכלכלי של המדינה. זו לא יכולה להיות שיחה בסכום אפס, של אחד על חשבון השני. זו חייבת להיות שיחה על כל המרכיבים שנדרשים להתקיים בשנה של עבודה לצד מלחמה כדי לשמור על כולם – המשרתים, המפונים, נשות המילואימניקים וכן, גם העסקים והכלכלה.
אי אפשר להשאיר את הארגונים לבד אל מול כל בעייה שתווצר לאור התמשכות המלחמה והמילואים.
ואי אפשר להשאיר את המילואימניקים או את בנות ובני הזוג שנשארו בבית לבד אל מול מעסיקים גם אם אלה לא הצליחו להשאיר אותם לאורך זמן כי סגרו מוצר, כי צמצמו, כי עצרו גיוס, כי…
ההגנות של החוק לא מספיקות, גם אם יאריכו אותן ל 60 יום זה לא יפתור אותנו מלהתמודד השנה עם השאלה מה קורה שמפטרים מילואימניקים או את הנשים שלהם אחרי תקופת ההגנה של החוק. גם את השיעור הזה למדנו מההגנה של החוק על נשים שחוזרות מחופשת לידה. קודם כל כי ארגון שבאמת צריך או רוצה לפטר אותן פשוט מחכה ליום שאחריי תקופת ההגנה שבחוק. אבל אולי חשוב מזה למדנו לצערנו שבתקופת ההיעדרות שלהן בסופו של דבר אחרים עשו את העבודה, קיבלו חשיפה, זכו בפרוייקטים עם משמעות ואחר כך גם בקידום. זה קורה עכשיו לנשות המילואימניקים, רבות מדווחות ברשתות שגם אם הארגון "מתחשב" הן מקבלות את הפרויקטים הקטנים כי לא כולם יודעים לאכול עבודה עם 100% גמישות וניהול עצמי.
הארגונים ממילא צריכים ללמוד לנהל את העובדים שלהם בגמישות מלאה אחרת לא ישרדו בעולם עבודה משתנה. הם גם חייבים ללמוד להתנהל בערכיות כי העובדים דורשים את זה. והם גם ילמדו שאם יש קונפליקט בין עבודה לחיים החיים תמיד ינצחו ולכן אם הם רוצים עובדים הם חייבים לא להכניס אותם לקונפליקט.
זה החלק של הארגונים והוא כולל לעשות הכל, אבל הכל, לפני שמפטרים אנשים בתקופה הזו.
אבל זה לא מספיק. בשנה של עבודה לצד מלחמה יהיו מצבים שבהם הארגונים יפטרו. גם אנשים שהיו מתישהו השנה במילואים. לכן נדרש כאן דיון על אמנה חברתית ופתרונות יצירתיים שפורסים רשת בטחון רחבה, לא רק כלכלית, על כל מי שמושפעים מהמלחמה הזו.
פיצוי על תקופות מעבר לעבודה חלקית
אחת הבעיות שמציפה המלחמה היא אנשים שיכולת לעבוד אבל פחות כי בני הזוג במילואים והם לבד עם משפחה, כי הם מפונים בעצמם עם משפחה ולא חיים שגרה נורמלית, כי הילדים מושפעים, הי הם במעגלים שנפגעו באופן הקשה ביותר. זה עשוי להיות המצב גם עם מילואימניקים שחוזרים לעבודה עם תאריך מילואים חדש בעוד תקופה קצרה או שמרגישים שהם זקוקים לחזרה הדרגתית עם תקופת הסתגלות. כל אלה דוגמאות של אנשים שרוצים ויכולים לעבוד, אבל לא כרגיל.
גם המדינה צריכה לקחת אחריות כדי לאפשר את הצרכים האלה. קחו לדוגמא את תכנית Kurzarbeit (עבודה לזמן קצר) בגרמניה שמטרתה לייצב את שוק העבודה בתקופות מאתגרות. היא מאפשרת לחברות לצמצם את שעות העבודה של העובדים במקום לפטר אותם, כשהממשלה מפצה על חלק ניכר מאובדן ההכנסה. אבל יותר מזה, מעבר לתמיכה הכספית היא מאפשרת לעובדים שרוצים בכך גישה ומשאבים להכשרות.
ליווי במציאת עבודה חדשה, גם לעצמאים
בימים של שגרה כשתעשיות מתקדמות מפטרות אנחנו עוזרים למפוטרים ונותנים להם חבילת תמיכה למציאת הדבר הבא. אין שום סיבה לא להעתיק עכשיו את המודל הזה ולהרחיב אותו באופן כזה שכל מילואימניק שפוטר בתוך שנה מתום המילואים מקבל תקציב לליווי מסודר למציאת עבודה. כמו שוברי המזון, אבל לליווי במעברי תעסוקה. ואת זה למשל אפשר להכיל גם על עצמאים שיקבלו ליווי לאושש את העסק, על אנשים שהיו בין עבודות או בתהליך גיוס ואיבדו את המשרה ואפילו על סטודנטים שחזרו ממילואים ומחפשים עכשיו את הדבר הבא.
ואפשר לרתום לטובת התהליך הזה את ארגוני המעסיקים והעובדים. מועצות הביטחון התעסוקתי בשוודיה הן גופים ללא כוונת רווח שמנוהלים ומתוקצבים בשיתוף של מעסיקים ואיגודי עובדים במודל יוצא דופן של שיתוף פעולה בניהול אנשים. הם מספקים מעטפת כוללת לניהול מעברי עבודה וקריירה של אנשים, במיוחד בתהליכים של פיטורים מסיבות כלכליות. מועצות אלו אינן גוף ממשלתי והן שמות דגש על שימור רציפות תעסוקתית אבל לא על חשבון צרכי הארגונים אלא מתוך התערבות מוקדמת בתהליכים של שינויים בתעסוקה. לשם כך יצרו המועצות רשת תמיכה שכוללת הסכמי מעבר, תמיכה במעברי קריירה כולל ייעוץ והשמה וגם הכשרות למיומנויות עתיד והסבות והכל תחת הסכמי עבודה. המועצה הגדולה ביותר, ה TRR, מדווחת כי 9 מתוך 10 מחפשי עבודה מצאו כזו. המימון אגב מגיע מהעלאות השכר, בערך 0.3% מעלויות השכר של המעסיקים.
גם העתיד דורש גמישות מוגברת
ממילא אנחנו חיים בעידן שבו יהיו סיבות רבות לאנשים למצוא את עצמם במעברי קריירה בגלל טכנולוגיה, בגלל רצונות לעבוד אחרת, בגלל התמשכות הקריירה על פני שנים ארוכות. לכן גם לארגונים יש תפקיד להסתכל אחרת על האתגר ועל הפתרונות ולא רק בגלל שזה הדבר הערכי לעשות עכשיו. שנה של עבודה לצד מלחמה תאיץ מגמות שינוי שכבר קיימות בעולם העבודה. מקנזי שרטטו כבר בתחילת הקורונה את הגרף הזה שמראה איך היקף ומשך משבר מגדירים במידה רבה את אי הוודאות שהוא יוצר. התמשכות המלחמה הזו, זו שהיתה וזו שעוד לפנינו, מעצימה את מימד אי הוודאות ביכולת של הארגון לנהל את הרציפות העסקית שלו לצד החוסן האנושי. מצד אחד, החוזה החברתי ברור. ארגונים לא יכולים לפגוע במי שלא עבדו בחודשים האחרונים כי הם נלחמו. מצד שני, הצורך הכלכלי ברור גם הוא – אותם ארגונים מוכרחים להמשיך לעבוד.
רק שיש יותר מדרך אחת לעבוד.
קחו לדוגמא את אשת המילואימניק שלא יכולה לעבוד בהתאם לנהלים שלכם לעבודה היברידית. במקום להגיד לה שתוריד משרה או לתת לה פרויקטים לא חשובים – אולי תנצלו את ההזדמנות ללמוד להגדיר יעדים ברורים ומדידים ואז לנהל אותה עלפי תוצאות ולתת לה את הגמישות המלאה להגיע אליהן.
ולגבי אותו מילואימניק שחוזר אבל כבר אומר לכם שיש לו תאריך מילואים בעוד חודשיים – תבדקו ביחד איתו גם את האפשרות שיחזור לתפקיד שלו לחודשיים האלה אבל גם עוד אפשרויות כולל פרויקטים, חונכות, או כל פעילות אחרת שבה הוא יהיה משמעותי ויתרום ויתפתח מבלי שזה יפגע בו או בארגון. על הדרך אתם מתרגלים כאן מיומנות עולם משתנה שבה נצטרך לדעת לפרק משרות למשימות באופן גמיש יותר לארגון ולאנשים.
בסוף המלחמה תסתיים. אנחנו צריכים לשמור כאן גם על חברה ראויה וגם על משק חזק. ולהפסיק לדבר על זה במונחים של משחק סכום אפס.
