כשבינה מלאכותית נתפסת ככלי לרווחי חברות – אנשים מניחים מראש שהם יהיו המפסידים.
הכותרות מדברות על פיטורים ומייחסות אותם לבינה מלאכותית. החיבור הזה, בין הקדמה לאיום הבלתי נמנע, מלווה את רוב השיח סביב בינה מלאכותית בעולם העבודה וצובע את הקדמה בגוון של חרדה. הרעיון פשוט: הבינה המלאכותית באה להחליף אותנו. לא בגלל הטכנולוגיה עצמה, אלא בגלל התפיסה שהיא שייכת לארגון.
זו לא תחושת בטן, זה מגובה בנתונים. דו"ח חדש של מרסר, "השפעת טכנולוגיות HR על עולם העבודה – מהדורת AI מיוחדת 2025", חושף את מה שמרסר מגדירה "פרדוקס הקרבה": ככל ששיעור החשיפה ל-AI גבוה יותר במדינה כך גוברים החששות של העובדים. באיחוד האמירויות למשל, 85% מהעובדים כבר משתמשים בכלי בינה מלאכותית ביומיום, ודווקא בגלל זה מחציתם מודים שהם חוששים לנסות טכנולוגיות חדשות מתוך הפחד שאלה יחליפו אותם.
אבל יש מדינה אחת ששוברת את הדפוס הזה: סינגפור. בגלל הבדל אחד חשוב. בסינגפור הבינה המלאכותית לא נכנסת ככלי ארגוני אלא ככלי פיתוח לכלל האוכלוסייה. או במילים אחרות, היא לא של הארגונים, היא של האנשים.
אם AI מרגיש כמו פרויקט של ההנהלה – אנשים מתגוננים
בשנה האחרונה, יותר ויותר חברות הכריזו על פיטורים בשם "התייעלות AI". אמזון צמצמה 14,000 תפקידים תוך שהיא מגבירה השקעות בבינה מלאכותית. מיקרוסופט פיטרה 9,000 עובדים וציינה במפורש את התרומה של כלים חדשים לפריון העבודה. על פי דוח של Challenger, Gray & Christmas מתחילת השנה קוצצו בארה"ב מעל מיליון משרות, עלייה של 65% לעומת השנה שעברה, והמספר הגבוה ביותר מאז 2020.
המסר שעובר לעובדים עם כל כותרת כזו ברור: AI טוב לעסקים ורע לאנשים.
במציאות הזו, הפחד הוא תגובה רציונלית. וזו לא רק בעיה של אנשים, זו בעיה של ארגונים. כי אם אסטרטגיית הבינה המלאכותית מרגישה כמו יוזמה של ההנהלה, קשה יותר לגרום לעובדים לקחת בה חלק. הם לא מתנגדים לטכנולוגיה – הם פשוט לא סומכים שהיא תשרת אותם.
אם AI הופך לתשתית ציבורית – אנשים מצטרפים
בואו נחזור לסינגפור.
בסינגפור, בינה מלאכותית לא מוצגת ככלי התייעלות בידי חברות אלא כפרויקט לאומי. תחת אסטרטגיית Smart Nation 2.0, הממשלה ממצבת את הבינה המלאכותית כתשתית חברתית לעשיית טוב, ממש כמו חינוך או בריאות. לא רק מנוע חדשנות והתייעלות בידי חברות אלא הבטחה שלכל אזרח יהיה עתיד בעולם משולב בבינה מלאכותית.
ומה זה אומר בפועל? שכל אזרח מעל גיל 40 מקבל תקציב הכשרה אישי ללא תאריך תפוגה וללא צורך בתהליך מימוש מסובך, כדי שיוכל להכשיר את עצמו לשלב הבא בקריירה. מי שלוקחים פסק זמן מעבודה כדי ללמוד במשרה מלאה מקבלים גם דמי קיום חודשיים. במקביל, הממשלה לא רק מדברת על עתיד – היא משקיעה בהווה. אלפי עסקים קטנים ובינוניים זוכים לליווי והטמעה של בינה מלאכותית דרך פרוגרמה בשם SMEs Go Digital שמכוונת לתמוך ב 15,000 עסקים. התהליכים האלה משנים את התפיסה במדינה מ- "ה AI מחליף אותי" ל "AI הוא כלי שכולנו צריכים ללמוד להשתמש בו."
והתוצאות נראות לעין. דו"ח מרסר מצא שסינגפור היא אחת המדינות היחידות שבהן חשיפה גבוהה ל- AI לא מגיעה עם רמות חשש גבוהות. למרות ששם רמת האימוץ של הבינה המלאכותית מהגבוהות בעולם, אנשים מדווחים על בטחון ביכולת שלהם להתאים את עצמם. ההבדל אינו תרבותי, הוא מבני. כשבינה מלאכותית מוצגת כחלק ממאמץ לאומי לשיפור מיומנויות ומוביליות חברתית אנשים לא מתגוננים – הם משתתפים.
גם ישראל יכולה – אם היא תבחר
זה לא סיפור על סינגפור. זה סיפור על בחירה. בחירה להפוך את הבינה המלאכותית לנכס קולקטיבי, לא לנשק תחרותי. בחירה להפוך את הדיון סביב AI ליותר מאתגר טכנולוגי. להבין שזה אתגר אנושי, חברתי, מוסרי.
דווקא בימים אלה, כשאנחנו מנסים כאנשים וארגונים להשלים את הפערים שפתחו שנתיים של מלחמה ביננו לבין העולם, זה לא מספיק לשאול "מה הפוטנציאל של הבינה המלאכותית לכלכלה?" צריך לשאול קודם "עבור מי אנחנו רוצים לממש את הפוטנציאל הזה?" ארגונים לא יכולים בו זמנית לדבר על "תו מילואים" ומחוייבות חברתית למי ששירתו ובו זמנית להוביל מהלכי בינה מלאכותית דרך פיטורים. זה הטיעון החברתי, מוסרי.
אבל יש גם טיעון עסקי. כי אם נמשיך להתייחס לבינה מלאכותית ככלי בידיים של הארגון להגברת תפוקה, הארגונים יפטרו וינסו לגייס אנשים שיודעים לקחת אותם קדימה. והם יגלו במהרה שאין מספיק כאלה לכולם. בינתיים השכר יעלה, הפערים יגדלו ובעולם שלמד לעבוד מכל מקום התחרות תעבור למדינות שיכולות לספק את כח האדם הנדרש.
אם, לעומת זאת, נכניס את הבינה המלאכותית כרכוש ציבורי – לארגונים, למערכות ההשכלה, ההכשרה המקצועית, לתהליכי מגזר שלישי – כתשתית שמשרתת אנשים, נייצר גם את מה שהארגונים צריכים ונבנה תוך כדי כך גם בסיס מוגבר למוביליות חברתית. כי אנשים לא לומדים טכנולוגיה כשהם פוחדים ממנה. הם לומדים כשהם סקרנים. כשהם רואים בה הזדמנות אישית, לא רק פרויקט של הארגון.
בסינגפור כבר הבינו: העתיד הוא לא טכנולוגי – הוא אנושי. השאלה היא לא מי הכי מתקדם, אלא מי דואג שכולם יתקדמו יחד איתו. את השיעור הזה צריך להטמיע עכשיו אצלנו.
