בשנים האחרונות ההתקדמות בטכנולוגיה והדאגות לגבי איזון בין עבודה וחיים החיו מחדש את הדיונים סביב היקף העבודה בחיינו. ספרים כמו "עבודות בולשיט" של דיוויד גרייבר ו "4 שעות עבודה בשבוע" של טימותי פריס תרמו לפופולריות של רעיונות אלה. ואז הגיעה הקורונה, עצרה את העבודה במתכונת שהיכרנו וגרמה לאנשים רבים להעריך מחדש את סדרי העדיפויות שלהם ולשקול מחדש את תפקיד העבודה בחייהם, כולל החשיבות של משפחה, רווחה אישית, ערך הפנאי והצורך בגישה מאוזנת יותר לחיים. התהליך הזה החזיר למרכז הבמה את התנועות השונות המדברות בעד פחות עבודה ודוגלות בגישה הוליסטית יותר, שבה החיים האישיים והמקצועיים משולבים בצורה חלקה, המאפשרת לנו לתעדף רווחה כללית, לא רק כלכלית. תנועות שונות דוחפות עכשיו לדמיין מחדש את היחסים בין אנשים לעבודה ולאמץ תפיסה חברתית שבה העבודה אינה מקור ההגדרה הבלעדי של ערך והגשמה.
העתיד של פחות עבודה הוא שם כולל לאוסף תנועות המאתגרות רעיונות מסורתיים לגבי עבודה ומקדמות איזון בריא יותר בין החיים המקצועיים והאישיים. הנה כמה דוגמאות:
העידן של אחרי העבודה (Post-Work Imaginaries) התחיל בספר שיצא ב 2016 בשם "הבעיה עם העבודה". קטי וויקס, מרצה באוניברסיטת דיוק, מאתגרת את ההנחה שעבודה בשכר היא הכרח חברתי בלתי נמנע ואת האקסיומות שעבודה מהווה המנגנון העיקרי לחלוקת הכנסה והאמצעי דרכו אנחנו מגדירים את עצמנו ואת אחרים. והיא מציעה לנו ליצור חברה חדשה, או מה שהיא מגדירה "חברה של אחרי העבודה" שתאפשר לאנשים להיות פרודוקטיביים ויצירתיים בלי להיות כבולים ליחסי העבודה.
ואם זה נשמע לכם הזוי, כדאי לראות מה קרה בשנים האלה לשיח בנושא שמוגדר "נגד עבודה" (Anti-Work) והתחיל כרעיון אנרכיסטי שתפקידים שכירים הם עבדות מודרנית שמונעת מאנשים לקבל בעצמם את מלוא הערך של מה שהם מייצרים. אבל מה שהיה שיח שוליים, כפי שאפשר לראות במספרים של הסברדיט r/antiwork שמנה במרץ 2020, לפני הקורונה, כ 100 אלף איש, התרחב ושנתיים לאחר מכן בינואר 2022 שותפים לו 1.6 מיליון והיום, במאי 2023 מונה כבר 2.6 מיליון חברים. המסר של התנועה הזו "אבטלה לכולם, לא רק לעשירים!"
אלה דוגמאות לתנועות חברתיות שמדברות בעד פחות עבודה והן חוברות עכשיו לדיון הולך וגובר ששואל האם הטכנולוגיה תייצר עתיד כזה בין אם נרצה ובין אם לאו. אל מול הטענה הדוגלת בכך שמה שהיה הוא שיהיה וככל שהטכנולוגיה תעשה יותר עבודה אנחנו נלמד לעשות איתה דברים חדשים, יש מי שמאמינים שהמצב עכשיו שונה, שהטכנולוגיה כן תחליף יותר עבודה ממה שתייצר. ומכאן העתיד של פחות עבודה נוצר לא רק כי אנשים רוצים אותו אלא גם בגלל שהטכנולוגיה תייצר אותו. לפי הגישה הזו, הטכנולוגיה תעשה יותר עבודה ובכך תייצר אבטלה אבל במקביל גם תוזיל את תוצרי העבודה הזו ואיתם את המחייה. כך היא בעצם תייצר עבורנו זמן פנוי שנוכל להשקיע, במקום בעבודה, בכל מה שנחשב מותרות בעידן שבו עבדנו הרבה רק כדי לפרנס את עצמנו.
שזו הגרסה המעודדת. יש גם את הגרסה שפשוט נשאר מובטלים ולא יהיה לנו ממה לחיות. מה שהוביל תנועה נוספת בשנים האחרונות, זו שדגלה בהבטחת הכנסה בסיסית או בשם אחר, הכנסה בסיסית אוניברסלית (Universal Basic Income). הרעיון הוא לגשר על צרכי הפרנסה שיוחלפו על ידי טכנולוגיה בכך שניתן לכל אזרח סכום כסף קבוע לכיסוי הוצאות מחיה בסיסיות, ללא תנאי ובלי קשר למצבו התעסוקתי. זה לא לגמרי הזוי. גם חינוך ורפואה היו פעם שירות לעשירים והיום נכללים במדינות רבות בסל שהמדינה מספקת לתושביה. אז אפשר להניח שאם הטכנולוגיה תוזיל מרחבי חיים נוספים, כל עוד נרתום את ההוזלה הזו לטובת כולם ולא רק לטובת בעלי ההון, אפשר יהיה לספק לאנשים את מה שעד היום הם נדרשו לפרנס, כמו מזון ומגורים.
זה כנראה עוד רחוק. בינתיים גורמי מדיניות עסוקים בעוד תחום שנובע מהצורך להגביל את העבודה והוא הזכות להתנתק. זו תנועת חקיקה ומדיניות שמקדמת את הזכות החוקית של עובדים להתנתק מתקשורת הקשורה לעבודה (כמו מיילים ושיחות) מחוץ לשעות העבודה כדי לאזן טוב יותר את העבודה והחיים האישיים שלהם. התהליך הזה התחיל כחקיקה בצרפת בשנת 2001 שקבעה שהעובד לא חייב לקבל כלים ותכנים של עבודה בבית. ב 2016, בהמשך לדיון על טשטוש הגבולות בין בית לעבודה עקב שימוש בכלים הטכנולוגיים, שונתה חקיקת העבודה והוסף לה סעיף בשם הזכות להתנתק מקצועית. מאז סדרה של מדינות, במיוחד באירופה אבל גם קנדה למשל, הוסיפו בחקיקת עבודה את הזכות להתנתק.
חקיקות עבודה בפועל מרחיבות כבר שנים את זכויות הפנאי. לפני כמה עשורים עבדנו שישה ימים בשבוע וחקיקה כזו קיצרה את שבוע העבודה לחמישה ימים. עכשיו מתקיים דיון שלוקח את זה צעד אחד נוסף מחמישה לארבעה ימי עבודה מבלי לפגוע בשכר. גם התנועה בעד שבוע עבודה בן ארבעה ימים התחזקה בעקבות המגיפה. בחלק מהמקרים מדובר ממש בהורדת שעות עבודה ל 32 שעות תמורת 100% מהשכר ובאחרים מנסים לפרוס את 40 שעות העבודה על פני 4 ימים צפופים יותר כך שסוף השבוע מתחיל כבר ביום שישי. פיילוטים כאלה מתרחשים בתקופה הזו במדינות רבות ובארגונים שונים בניסיון לשכנע שאין כל פגיעה בפרודוקטיביות תוך שיפור משמעותי בשביעות הרצון ורווחת העובדים.
ייקח זמן עד שנבין אם השינוי הזה יהפוך לנורמה או שצורות העבודה הגמישות, ההיברידיות יגברו בכך שיאפשרו לאנשים להחליט באופן עצמאי איך הם בוחרים לפרוס את שעות העבודה על פני זמן ומקום. כך, בארגון היברידי שמודד תפוקות ולא מכתיב לוחות זמנים, אדם יכול בפועל לעבוד ארבעה ימים דחוסים או שישה ימים חלקיים על פי העדפה וצורך משתנה. התפתחות כזו בעולם העבודה תייצר יותר גמישות מתכתיב של שבוע עבודה בן ארבעה ימים אבל היא עדיין תלויה ביכולת של ארגונים לאמץ את צורת העבודה ההיברידית בהגדרתה הגמישה ביותר.
מי שכבר עובדים בלי מבנה העבודה המסורתי המשרדי הם הנוודים הדיגיטלים, אנשים הממנפים את הטכנולוגיה לעבוד מרחוק ויש להם את החופש לנסוע ולגור במקומות שונים ובכך הם מנתקים את התלות בין מיקום לתעסוקה. ואם החלום שלכם הוא בכלל להגיע לפנסיה מוקדמת, תנועת FIRE ( (Financial Independence, Retire Early מסתכלת על מחזור החיים המלא ובמקום להציע לנו לעבוד פחות מציעה דווקא לסיים מהר לחסוך לעצמאות פיננסית, כזו שתאפשר לנו "לצאת לפנסיה" במובן של היכולת לעבוד רק כמה שרוצים ולהתמקד בתחומי עניין אחרים.
נראה לכם הזוי? אל תתמקדו בעצים, תסתכלו על היער.
המשותף לכל הגישות האלה היא אתגור התפיסה המקובלת של עבודה והרצון ליצור קיום מספק ומאוזן יותר. אי אפשר להתעלם מהשינוי העמוק בנוגע לתפיסה שלנו לגבי העבודה והאיזון העדין בין העבודה לחיים האישיים. שינוי שיעצב מחדש את החוזה החברתי בין אנשים ועבודה. וארגונים חייבים להיות מוכנים. כבר לא מספיק להתייחס לנושא הזה כסוגייה מגדרית או כשיח של אחריות חברתית תאגידית שמקדם מדיניות יום עבודה מהבית, שעות עבודה גמישות והטבות רווחה כמו שירותי בריאות הגוף והנפש שאר תכניות שנועדו לעזור לעובדים לייצר חיים יותר הרמוניים. זה השיח של העבר, לא של העתיד.
מגפת הקורונה האיצה את העולם של פחות עבודה. היא העלתה לקדמת הבמה דיונים על מטרת העבודה, הצורך בשילוב חיי עבודה וחתירה אחר דרכי חיים שוויוניות ומספקות יותר. עכשיו תוסיפו לזה טכנולוגיות שמחליפות חלקים הולכים וגוברים של העבודה שלנו ותגלו שיש כאן הזדמנות לעצב מחדש את ההבנה שלנו לגבי העבודה, מתוך הכרה בערך של רווחה אישית, אוטונומיה, וחשיבות העיסוק בפעילויות מעבר לתעסוקה מסורתית. ואולי זו ההזדמנות שלנו לבנות עולם עבודה מכיל ומשמעותי יותר עבור כולם.