האטה בהיי-טק, מורים זועמים וענף שקרס? תירגעו, לא כל דבר זה משבר

לא ברורה לי השמחה לאיד. בשבועות האחרונים אפשר לזהות אותה בשלל הכותרות שמדווחות כמעט בחגיגיות על צמצומים, עצירת גיוסים, אפילו פיטורים של עובדי ההייטק. אבל זה לא המשבר. לא בהייטק. את המשבר בהתמודדות עם העולם המשתנה אפשר היה לראות דווקא בכתבות על הבחירות להסתדרות, על התנגדות ארגוני המורים לרפורמה בחינוך. שני הקצוות של עולם העבודה סימנו לנו השבוע את ההבדל בין מי שתקוע בעבר לבין מי שפועל ליצור את העתיד.

אז נתחיל מההתחלה.

מהשמחה לאיד. זו ששכחה לרגע שהייטק, שאמנם מייצג רק 10% מהמועסקים במשק, משלם על פי נתוני הרשות לחדשנות 25% ממס ההכנסה ומהווה 43% מהיצוא ו 15% מהתמ"ג. וזה עוד לפני המעגלים הרחבים יותר שנהנים מקיומה של התעשייה, שיוצרים עבודה מוצרים ושירותים חדשים. אז רק מהנתונים האלה כדאי לכולנו לשמור על הענף ולעשות מה שאפשר להגדיל אותו. מצד שני, שנים של כותרות על שכר מאמיר וטעמי גלידה הולידו את השמחה לאיד. ועם זאת, היא מוקדמת מידי. המחסור לעובדים בענף ההייטק לדברי הרשות לחדשנות הצטמצם מ 19 אלף ל 13 אלף משרות פנויות. שזה עדיין 13 אלף משרות פנויות!

אבל הסיפור האמיתי הוא שהכותרות האלה טועות באופן שבו הן מפרשות את האירוע.

איפה שאתם רואים משבר, אני רואה מחזוריות חיים נורמלית, אפילו בריאה.

בעולם המשתנה סביבנו ידע מתיישן בקצב הולך וגובר וטכנולוגיה מחליפה חלקים הולכים וגדלים בתפקידים ומקצועות ואלו משתנים, חלקם מתייתרים ואחרים נוצרים במקומם. כתוצאה מכך לכל קריירה, תפקיד, מקצוע, ארגון ותעשייה יש מחזוריות טבעית. כזו שכוללת אחרי תקופה של יציבות גם ירידה שאחריה, אם מתנהלים נכון, מגיעה צמיחה לתקופה חדשה. אם מתנהלים נכון.

וזה בדיוק ההבדל בין ההייטק להסתדרות, שגם היא היתה השבוע בכותרות.

מה, יפטרו מורים? כן, יפטרו מורים

השיח המקובל במגזרים שגדלו בסביבה של ועדי עובדים מתייחס למחזוריות הזו כאל רעה חולה שצריך לעצור. קחו למשל את השיח שקורה עכשיו סביב הרפורמות של משרד החינוך. שנים שאנחנו אומרים שצריך לשנות את האופן בו מכינים את ילדינו לעתיד. זמן רב שאנחנו מבינים שהקניה פרונטלית של תשובות ומבחן שבודק שזוכרים את אותן תשובות איננה הכנה נאותה לעולם עתידי. שממילא רבות מהתשובות האלה כבר לא יהיו נכונות כשהילדים יצאו אל העולם ובכלל לא בטוח שאנחנו אפילו מכירים את השאלות הנכונות. ואז, כשמשרד החינוך מגיע עם תכנית לשנות את האופן בו מלמדים ומודדים את הילדים, אנחנו נתקלים בתרבות שימור הקיים. מה פתאום בלי בגרות כמו שהיתה במקצועות כמו שהיו? מה פתאום לדרוש מהמורים ללמוד ללמד אחרת? מה פתאום לאפשר למנהל לפטר מורה?

מה פתאום לא לאפשר לו? כהורים, אתם לא מצפים מהמנהלים בבית הספר של הילדים שלכם להעמיד לרשותם את המורים הטובים ביותר? ואיך יעשו זאת בלי כלים ניהוליים כולל ניהול מצויינות (ולא ותק), פיתוח, משוב וכן, גם יכולת סיום העסקה? ואם אתם מתנגדים לשינוי במקצועות ההומניים כי הניסיון מלמד שהילדים לא ילמדו ללא מבחן זה לא סיבה לשמר את המבחן. זו סיבה ללמוד ללמד אותם כך שכן ילמדו. לא בגלל המבחן, בגלל שזה מעניין, חשוב, מסקרן. כי זה מה שהחיים צריכים שהם ידעו לעשות. לרצות לדעת, להתאמץ לחפש את הפתרונות, לא להעתיק מויקיפדיה תשובות של מישהו אחר.

שיהיה ברור. אני בעד זכויות עובדים. ואין ספק בכלל שיש לנו חובה לייצר רשת בטחון וזכויות סוציאליות לעובדים. לעובדים באשר הם עובדים – כולל לפרילנסרים, לעצמאים, למי שעושים גם וגם וגם – ולא רק לשכירים. אבל רשת הבטחון הזו חייבת לעבוד עם, ולא נגד, מחזוריות חיי הקריירה, המקצוע והתעשייה. רשת בטחון איננה הצמדות לשימור הקיים בכל מחיר.

ושוב אנחנו חוזרים להבדל בין ההייטק להסתדרות והפרשנות השגויה של ההאטה בהייטק.

ההייטק הוא מה שהוא בגלל המחזוריות הזו. לא רק שהוא מורגל בה, הוא ניזון ממנה. בניתוח שעשתה לא מזמן הרשות לחדשנות על נתוני IVC הופיע גרף של הסטארט-אפים שהוקמו ונסגרו בכל שנה כבר למעלה מעשור ומראה, בממוצע, שעל כל 2 סטארט-אפים חדשים, אחד נסגר. זה לא כישלון, להיפך. ההייטק יודע ששימור הקיים זו הבטחה לכישלון בטוח וצמיחה מגיעה מהתחדשות.