לא ברורה לי השמחה לאיד. בשבועות האחרונים אפשר לזהות אותה בשלל הכותרות שמדווחות כמעט בחגיגיות על צמצומים, עצירת גיוסים, אפילו פיטורים של עובדי ההייטק. אבל זה לא המשבר. לא בהייטק. את המשבר בהתמודדות עם העולם המשתנה אפשר היה לראות דווקא בכתבות על הבחירות להסתדרות, על התנגדות ארגוני המורים לרפורמה בחינוך. שני הקצוות של עולם העבודה סימנו לנו השבוע את ההבדל בין מי שתקוע בעבר לבין מי שפועל ליצור את העתיד.
אז נתחיל מההתחלה.
מהשמחה לאיד. זו ששכחה לרגע שהייטק, שאמנם מייצג רק 10% מהמועסקים במשק, משלם על פי נתוני הרשות לחדשנות 25% ממס ההכנסה ומהווה 43% מהיצוא ו 15% מהתמ"ג. וזה עוד לפני המעגלים הרחבים יותר שנהנים מקיומה של התעשייה, שיוצרים עבודה מוצרים ושירותים חדשים. אז רק מהנתונים האלה כדאי לכולנו לשמור על הענף ולעשות מה שאפשר להגדיל אותו. מצד שני, שנים של כותרות על שכר מאמיר וטעמי גלידה הולידו את השמחה לאיד. ועם זאת, היא מוקדמת מידי. המחסור לעובדים בענף ההייטק לדברי הרשות לחדשנות הצטמצם מ 19 אלף ל 13 אלף משרות פנויות. שזה עדיין 13 אלף משרות פנויות!
אבל הסיפור האמיתי הוא שהכותרות האלה טועות באופן שבו הן מפרשות את האירוע.
איפה שאתם רואים משבר, אני רואה מחזוריות חיים נורמלית, אפילו בריאה.
בעולם המשתנה סביבנו ידע מתיישן בקצב הולך וגובר וטכנולוגיה מחליפה חלקים הולכים וגדלים בתפקידים ומקצועות ואלו משתנים, חלקם מתייתרים ואחרים נוצרים במקומם. כתוצאה מכך לכל קריירה, תפקיד, מקצוע, ארגון ותעשייה יש מחזוריות טבעית. כזו שכוללת אחרי תקופה של יציבות גם ירידה שאחריה, אם מתנהלים נכון, מגיעה צמיחה לתקופה חדשה. אם מתנהלים נכון.
וזה בדיוק ההבדל בין ההייטק להסתדרות, שגם היא היתה השבוע בכותרות.
מה, יפטרו מורים? כן, יפטרו מורים
השיח המקובל במגזרים שגדלו בסביבה של ועדי עובדים מתייחס למחזוריות הזו כאל רעה חולה שצריך לעצור. קחו למשל את השיח שקורה עכשיו סביב הרפורמות של משרד החינוך. שנים שאנחנו אומרים שצריך לשנות את האופן בו מכינים את ילדינו לעתיד. זמן רב שאנחנו מבינים שהקניה פרונטלית של תשובות ומבחן שבודק שזוכרים את אותן תשובות איננה הכנה נאותה לעולם עתידי. שממילא רבות מהתשובות האלה כבר לא יהיו נכונות כשהילדים יצאו אל העולם ובכלל לא בטוח שאנחנו אפילו מכירים את השאלות הנכונות. ואז, כשמשרד החינוך מגיע עם תכנית לשנות את האופן בו מלמדים ומודדים את הילדים, אנחנו נתקלים בתרבות שימור הקיים. מה פתאום בלי בגרות כמו שהיתה במקצועות כמו שהיו? מה פתאום לדרוש מהמורים ללמוד ללמד אחרת? מה פתאום לאפשר למנהל לפטר מורה?
מה פתאום לא לאפשר לו? כהורים, אתם לא מצפים מהמנהלים בבית הספר של הילדים שלכם להעמיד לרשותם את המורים הטובים ביותר? ואיך יעשו זאת בלי כלים ניהוליים כולל ניהול מצויינות (ולא ותק), פיתוח, משוב וכן, גם יכולת סיום העסקה? ואם אתם מתנגדים לשינוי במקצועות ההומניים כי הניסיון מלמד שהילדים לא ילמדו ללא מבחן זה לא סיבה לשמר את המבחן. זו סיבה ללמוד ללמד אותם כך שכן ילמדו. לא בגלל המבחן, בגלל שזה מעניין, חשוב, מסקרן. כי זה מה שהחיים צריכים שהם ידעו לעשות. לרצות לדעת, להתאמץ לחפש את הפתרונות, לא להעתיק מויקיפדיה תשובות של מישהו אחר.
שיהיה ברור. אני בעד זכויות עובדים. ואין ספק בכלל שיש לנו חובה לייצר רשת בטחון וזכויות סוציאליות לעובדים. לעובדים באשר הם עובדים – כולל לפרילנסרים, לעצמאים, למי שעושים גם וגם וגם – ולא רק לשכירים. אבל רשת הבטחון הזו חייבת לעבוד עם, ולא נגד, מחזוריות חיי הקריירה, המקצוע והתעשייה. רשת בטחון איננה הצמדות לשימור הקיים בכל מחיר.
ושוב אנחנו חוזרים להבדל בין ההייטק להסתדרות והפרשנות השגויה של ההאטה בהייטק.
ההייטק הוא מה שהוא בגלל המחזוריות הזו. לא רק שהוא מורגל בה, הוא ניזון ממנה. בניתוח שעשתה לא מזמן הרשות לחדשנות על נתוני IVC הופיע גרף של הסטארט-אפים שהוקמו ונסגרו בכל שנה כבר למעלה מעשור ומראה, בממוצע, שעל כל 2 סטארט-אפים חדשים, אחד נסגר. זה לא כישלון, להיפך. ההייטק יודע ששימור הקיים זו הבטחה לכישלון בטוח וצמיחה מגיעה מהתחדשות.
כל סטארטאפ מכיר את המילה pivot, הצורך להישאר גמישים לזוז לאן שהשוק, הטכנולוגיה והלקוחות לוקחים אותך ולא להתאהב ברעיון שהתחלת איתו. וכל יזם יודע שהכישלונות – הסטארט-אפ שנסגר, הפרויקט שלא התממש, השותפות שלא הצליחה – כל אלה שורות חשובות לקורות החיים, כישלונות שמציגים בגאווה. כאלה שמספרים למשקיע הבא או לארגון המגייס הבא על כל מה שלמדנו, על הניסיון שצברנו, על הטעויות שלא נעשה שוב.
מה שאפשר ללמוד מאשליית "חברות נצח"
ירידות, האטה וכישלונות בהייטק הן לא הבעיה, הן המתכון. הדבר הכי טוב שקרה עכשיו לחברות שצמחו מאד בשנתיים האחרונות זה הצורך לעצור ולבדוק איך מתקדמים. והאנשים שיאבדו את המשרה שלהם בתהליך הזה ילכו להיות חלק מארגון אחר. כי יש עדיין 13 אלף משרות פנויות, זוכרים? זה לא ייספר להם ככישלון. זה ייספר להם כהתנסות, למידה, ניסיון רלוונטי שהם יכולים ליישם בתפקיד הבא. כישלון הוא לא כישלון אם למדת משהו.
להיפך. בעולם של הפרעה דווקא הצלחה תהרוג אותך. את השיעור הזה למדתי מרם יאולוס, בספרו "עידן הדחיפות" (יצא במהדורה חדשה בהוצאת סגול) שם הוא מנתח איך הקריטריונים שאפיינו חברות ש"נבנו לנצח" (מספרם הידוע של קולינס ופורבס "לנצח נבנו" בהוצאת פקר) הפכו לחולשות בימים אלה. "לנצח נבנו" הינו ספר שיצא לפני כמעט 30 שנה ומתאר תוצאות מחקר בקרב 18 חברות מובילות בענפים שונים ומסמן קריטריונים לחברה נצחית כולל מובילות בתחומה, הערכה, השפעה וניהול. אבל מאז פורסם המחקר הזה, מצב החברות האלה השתנה – חלקן כבר לא איתנו, חלקן לא קיימות באותה תצורה וחלקן נאבקות על מקומן בעולם. לנצח נבנו, אבל איך נפלו….
בניתוח מעמיק יאולוס מראה לנו שלא רק שאין חברה שנבנתה לנצח, סביר להניח שגם אין ענף או סקטור שנבנה לנצח. אבל יותר מזה, שעצם הפרמטרים שאופיינו במחקר של "לנצח נבנו" הפכו במקרים רבים לחולשות בעולם של ימינו. דווקא היות חברה מובילה בתחומה, למשל, יכול לגרום לה לדבוק במסורת תוך ניסיון לשמר את הקיים ולהתנגד לשינוי. גם אם הוא נמצא ממש מול העיניים. ובפרק אחר מתאר יאולוס את השינוי שעבר על עצם התפיסה שלנו את המנהיגות המצליחה מכזו שמנהלת חברות "נצח" לכזו שיכולה לפתח מוצר או טכנולוגיה ולמכור את החברה תוך פרק זמן קצר. הטעות, אומר יאולוס, איננה בהגדרה אלא בנקודת המבט. אם יוצאים מתוך הנחה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, ההצמדות לאופן בו ניהלנו בעבר תהפוך להיות חסם אמיתי בדרך לזהות את ה "הפרעה" בסביבה העסקית שבתוכה אנחנו פועלים.
ענף התיירות "קרס", זוכרים?
אם אין דבר שנבנה לנצח, אז גם אין שום דבר רע בהאטה. כזו שמסמנת לנו שהגיע העת לבחון וללמוד, להתחדש ולחדש,. קחו למשל את האופן בו התמודדה Airbnb עם הקורונה. לא רק התמודדה, אפילו הצליחה להנפיק בסוף 2020. Airbnb חברה בענף התיירות, זה שקרס, זוכרים? החברה פיטרה 25% מהעובדים, עצרה פעילויות שהוגדרו "מחוץ לליבה" וסיימה את שנת 2021 עם התוצאות הכי טובות שהיו לה אי פעם. בין השאר בזכות הזיהוי שדווקא השילוב של עבודה עם הבית והיכולת לעבוד מכל מקום מייצר הזדמנות להשכרת נכסים ארוכי טווח.
ההייטק לא במשבר. הוא עושה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. להגיב לשינויים ולהמציא את עצמו מחדש. מי שכן במשבר הם אלה שמנסים עדיין להיצמד למה שהיה. להם צריך לדאוג. כדי לוודא שבכל זאת ישתנו לטובת העתיד של כולנו.
תגובה אחת
אהבתי ממש!