כמה ימים עובדים אצלכם מהבית?
יום אחד – זה יותר טוב מכלום
שניים, שלושה – אתם עובדים היברידי
כמה שרוצים – נשמע כמו בלאגן
אף אחד מהתשובות האלה לא נכונה.
פשוט כי ככה לא מגדירים גמישות.
גמישות בעולם העבודה החדש לא מתמקדת במקום העבודה אלא במהות העבודה.
מנהלים רגילים שיש זמן ומקום לעבודה ולכן יש להם את האשליה שאם הם רואים את האנשים במשרדים הם יודעים מה קורה איתם. כשכולם עובדים במשרד בשעות עבודה מסורתיות יש לנו תחושה של אחידות והוגנות – כולם מקבלים אותו דבר, עובדים באותה סביבה, באותן שעות, באותם תנאים. לכן מנהלים ממשיכים להתייחס לעבודה כאל מקום שהולכים אליו. לכן הם מגיעים למשרדים ובאופן טבעי הם לא רוצים להיות שם לבד. אז הם מנסים בכל כוחם למלא את המשרדים באנשים. מכאן נולדה התפיסה שהיברידי זו גמישות שבאה לידי ביטוי בככה וככה ימים בשבוע במשרד.
כל מי שניסה בשנה האחרונה רק לעודד – לא לחייב – אנשים להגיע למשרדים נתקל במעגל קסמים בעייתי: אנחנו מעודדים אנשים להגיע למשרד כדי לפגוש אנשים, אבל אז כשהם כבר מגיעים, אין שם מספיק אנשים או שאין שם את האנשים שהם היו רוצים לפגוש. ומאחר וההבטחה שהמשרדים נועדו למפגשים לא מתממשת, הם מפסיקים להגיע. וזה כבר מעלה את שאלת מיליוני הדולרים סביב הערך של המשרדים. כי אם הערך של המשרדים הוא במפגשים ומפגשים דורשים אנשים ובמשרדים אין אנשים אין ערך במשרדים. אז מה הפלא שארגונים מנסים להכריח את האנשים להגיע למשרדים?
ושוב הופכת שגרת חרום למלחמה ומזכירה לנו שאנחנו צריכים ללמוד להתנהל בחוסר ודאות ואי יציבות והפתעות מסוגים שונים. והגמישות הזו שמתקבעת בעולם העבודה נועדה לעזור, לא להפריע לנו להתנהל בסביבה הזו.
אם רק נבין שהבעיה איננה בגמישות עצמה אלא באופן בו אנחנו מנהלים אותה.
הארגונים צודקים, מאז שאנחנו כבר לא נפגשים במשרדים כמעט כל יום הקשרים ביננו אחרים. בצורת העבודה הישנה חלקים גדולים מהתקשורת שלנו היו ספונטניים – יכולנו לעבור במסדרון, לקפוץ למישהו למשרד, לקרוא לישיבה, להיפגש בפינת הקפה הקומתית. עכשיו המרחק משנה את שיתופי הפעולה. היום, גם אם אנחנו מגיעים למשרד, אנחנו לא יודעים מי יהיה שם. לכן אם לא ניזום ונתאם לא נדע אם ומתי יצא לנו להיפגש.
למשרד אכן יש ערך, בחלקו ייחודי לכל אחד ובחלקו משותף. יש אנשים שמעדיפים להגיע למשרד כדי להתרכז ולהתמקד. ויש כאלה שלא מוכנים לשלם את מחיר ההגעה למשרד, במיוחד אם הוא ריק, רק בשביל לעשות משהו שאפשר לעשות מהבית. המחיר הזה הוא לא רק הנסיעה אלא גם ההבניה של יום העבודה. במשרד היום שלנו בנוי מרצף של שעות. יום עבודה מהבית לא מחקה יום עבודה במשרד הוא בנוי ממקטעים שמאפשרים שילוב אחר בין זמינות, פגישות, עבודה מרוכזת וזמן אישי.
עבודה היברידית שמגדירה את עצמה סביב מקום העבודה מתעלמת מהצרכים השונים הן של האנשים והן של העבודה. לכן הגיע הזמן להחליף את השאלה "האם הם יעבדו מהבית פחות ממה שיעבדו במשרד?" בשאלה – "איזו סביבת עבודה הכי מתאימה היום לצרכים של העובד, של העבודה, של הקבוצה?"
זו שאלה שפותחת לכם את האפשרות לתכנן את המפגשים הפיזיים במשרד לא לפי מספר ימים בשבוע אלא דווקא בהתאם למאפייני האנשים, הצוות ומחזור החיים של העבודה. מיקרוסופט קוראים לזה "רגעים משמעותיים" (Moments that Matter) ומציעים לנו להגדיר את הגמישות דרך הבנייה של הרגעים שבהם חשוב להפגיש את האנשים, שם לאנרגיה של ה"ביחד" יש משמעות והמשכיות אפילו מעבר למפגש עצמו. גרטנר קוראים לזה שיתופי פעולה מכוונים (Intentional Collaboration) וגם הם מבקשים מאיתנו להחליף את המקריות של המפגשים במכוונות. מעודדים אותנו באופן אישי וגם ברמת הצוות ממש למפות את מהלך העבודה שלנו, להסתכל על מחזור החיים של העבודה ועל הצורות השונות שבהן אנחנו עובדים ולבחור, במודע, מתי בוחרים לעבוד איך ואיפה.
גרטנר מציעים לעשות את המיפוי הזה על שני צירים של שיתופי פעולה – פיזית ומהותית. המיפוי הזה מאפשרת לכם לתכנן את העבודה בתקופה הקרובה – עבודה עצמאית לעומת עבודה עם אנשים וגם עד כמה העבודה הזו דורשת להיות ביחד באותו זמן ומקום. בראייה הזו אפשר לתכנן הגעה למשרד עם האנשים הנכונים כשצריך לעבוד יחד ביחד בגלל אופי הפגישות, המתחים שנוצרים משלבי העבודה, הצורך להיות בקשר ישיר עם גורמים אחרים, לסגור מעגלים במהירות, לייצר תמונה ממידע או לעשות סיעור מוחות. למי שמתאים, אפשר להגיע למשרד כדי לעבוד לבד, אבל ביחד כי זה מתאים לצרכי הריכוז ולרצון להיות בסביבת אנשים. בשני המקרים, כשאנשים מגיעים למשרד הם מרגישים שיש שם את מי שהם צריכים לפגוש, שהם עשו שם את העבודה שהיו צריכים לעשות ביחד עם אנשים. ופעם הבאה יהיה להם ברור למה הם באים.
אבל אם, לעומת זאת, הבאתם אותם למשרד כדי לעשות עבודה לבד בנפרד (עבודת ריכוז שהם מעדיפים לעשות בבית) או יחד בנפרד (זום למשל) הם כנראה ירגישו שהזמן שהשקיעו בהגעה למשרד לא יצר ערך שהצדיק את המחיר. עם הזמן, יש סיכוי טוב שהם יעזבו לעבוד אצל מי שמכבדים את הזמן שלהם.
כי לזמן יש מחיר. והמחיר הזה משנה את ההגדרה של גמישות בעולם העבודה. כבר לא מספיק לדבר על "איזון בית-עבודה" ואפילו לא על יום עבודה מהבית. העובדים שלכם מצפים שתלמדו לשאול "איפה נכון לעבוד היום?" ותוודאו שהם מגיעים למשרד בימים שבהם נכון להם לעבוד ביחד. זו העבודה ההיברידית החדשה, זו שמבטיחה שהזמן שלנו חשוב ואם כבר השקענו מאמץ והגענו למשרד, האנשים הנכונים יהיו שם ונוכל לתת ולקבל ערך בעבודה שאנחנו עושים היום.
תגובה אחת
תפיסה מעניינת מאוד ואף תורמת בעיני ליעילות ופרודוקטיביות של העובד והארגון