של מי הכלים שאתם מפתחים עם AI בעבודה?
שניה. לפני שתתנו לי את התשובה המצופה – שמה שאנחנו מפתחים בעבודה שייך לארגון – עצרו רגע לחשוב על מה זה ה AI הזה שאנחנו מפתחים סביבנו בעבודה.
תחשבו על העובדת שבילתה את השנה האחרונה בבניית מערכת AI שבונה אסטרטגיה בדיוק כמו שהיא חושבת. על המפתח שבנה שכבת אוטומציה סביב העבודה שלו, עם כל ההקשרים של כל פרויקט שהוביל אי פעם. על האנליסטית שה-AI שלה זוכר כל התלבטות, גרסה, שיקול וכל החלטה שקיבלה.
עם הזמן, המערכות שאנחנו מפתחים סביבנו בעבודה מתחילות לצבור משהו שנראה מאוד כמו זיכרון מקצועי. אפילו תאום דיגיטלי. הן לא רק התוכן של העבודה, הנתונים של הארגון, הפרויקט והמערכת. הן גם צורת החשיבה שלכם, השיקולים, הניסוחים, ההחלטות שקיבלתם.
ואם אתם יצרתם בעבודה הרחבה דיגיטלית של הזהות המקצועית שלכם באמצעות כלי AI שאתם בניתם – למי היא שייכת?
לכם? או לארגון שבו אתם עובדים?
וכשתעזבו, האם התאום הדיגיטלי שלכם ישאר בארגון ואתם תצטרכו לבנות אותו מההתחלה במקום חדש? או שהוא יהפוך להיות חלק מהנכסים המקצועיים שלכם?
הדיון הזה עדיין בחיתוליו. אבל הוא בטוח עוד יופיע. ובגדול.
במשך עשרות שנים ההסכם בין עובדים למעסיקים היה פשוט. הארגון סיפק את הכלים, המידע והתשתיות. אנחנו סיפקנו את החשיבה, היכולות, הניסיון. כשעזבנו, התשתיות נשארו. הדבר היחיד שעבר איתנו היה מה שנשאנו בראש שלנו.
אבל עכשיו ה AI מרחיב את מה שאנחנו נושאים בראש שלנו לכלים דיגיטלי.
יותר ויותר אנשים בונים סביבם בעבודה מה שאפשר לכנות "שכבת יכולות אישית", כזו שעוברת איתם בין תפקידים כי הם לא תלויי תפקיד, הם תלויים בהם. במי שהם מקצועית. הם מאמנים מודלים על התכנים שלהם, מדייקים את הקול הייחודי שלהם, בונים מערכות AI שעובדות בדיוק בסגנון החשיבה שלהם.
לאורך זמן, המערכות האלה מתחילות לקודד בתוכן את יכולת השיפוט המקצועי האישית, את ההעדפות והניסיון. לא רק ידע — אלא ממש את האופן שבו אנחנו עובדים.
וזה מעלה שאלה חדשה לגמרי על קריירה בעידן הבינה המלאכותית, על מיומנויות, על זהות מקצועית.
קחו לדוגמא מה קרה לנו עם כתובת האימייל. בדור שלי, רובנו קיבלנו את המייל הראשון בארגון ולא היה לנו מייל פרטי. ואז למדנו בדרך הקשה שכתובת האימייל המקצועית שלנו לא באמת שייכת לנו כי כשעזבנו את הארגון, כל מה שהיה מחובר אליה נעלם. היום אנחנו מבינים שהזהות הדיגיטלית המקצועית שלנו צריכה להיות בבעלותנו. ואנחנו נרשמים ללינקדאין ולניוזלטר עם המייל הפרטי שעובר איתנו בלי קשר למעסיק.
נדמה לי שאנחנו עומדים ללמוד את אותו שיעור מחדש עם AI.
כי אם כל מה שבנינו בארגון שייך לארגון, כשנעזוב אותו לא נשאיר מאחור רק זהות של מייל אלא ממש את
הגרסה התפעולית של האופן שבו אנחנו עובדים.
מול הטענה הזו יש כמובן טענה נגדית, של הארגון. הארגון יטען, ובצדק, שהמערכת הזו שבנינו סביבנו בעבודה נבנתה על בסיס נתוני החברה, הבעיות העסקיות שלה, ההכשרות, הכלים והזמן שהארגון שילם עבורם. במובן הזה, כמו כל הכלים האחרים של הארגון, למה שכלי ה AI שהעובדים בנו סביבם לא יהיו שייכים לארגון? כמו פטנטים. הסדרנו בחוזי העסקה שפטנטים שעובדים מפתחים בתוך הארגון שייכים לארגון. אז למה שכלי AI יהיו אחרים?
ובכל זאת, צומח עכשיו טיעון של Portable Memory – "זיכרון נייד" – הרעיון שחלק מכלי ה AI האלה אישיים, לא ארגוניים.
כי כל מה שהיה בתוך הראש שלכם תמיד עבר איתכם הלאה. הניסיון שצברתם, התובנות שפיתחתם, הדרך שבה למדתם לפתור בעיות — כל אלה מעולם לא נשארו מאחור כשעזבתם מקום עבודה. אבל עכשיו חלק מהזיכרון שלכם מקבל צורה דיגיטלית. מערכות ה AI שומרות את ההקשרים, לומדות את דפוסי קבלת ההחלטות, מבינות איך אנחנו מתעדפים משימות. לכן יש מי שטוען שכלי AI שאתם פיתחתם בעבודה, ושהופכים את כל מה שיש בראש שלכם למשהו תפעולי, זה פשוט המשך טבעי של אותו עיקרון. שמה שבראש שלכם, או שכפול של הראש שלכם, שייך לכם.
זה דיון מורכב. ואין לי תשובה חד-משמעית.
אבל יש לי תחושה חזקה שהשאלה הזו תהפוך לאחד מקווי המתח המרכזיים של עולם העבודה בעשור הקרוב.
המאמר המלא בפורבס עוסק בדיוק בשאלה הזו:
האם תוכלו לקחת איתכם את סוכני ה- AI שלכם כשאתם עוזבים מקום עבודה?
