התנועה השיתופית

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

קשה מאוד לתת את התוכן והרעיונות שלנו בחינם • ככל שמשתפים יותר, מבינים שלתוכן הזה יש ערך דווקא בגלל שהוא נמסר • ככל שתרחיבו את מעגל האנשים שייהנו מהעשייה שלכם, כך תרחיבו את מעגל האנשים שירצו לשתף אתכם פעולה

הטור הזה נכתב בזכות השיתוף. זה התחיל בשיחה עם עובד שהתלונן על כך שמישהו שלא היה מעורב בהכנת מצגת רצה ששמו יופיע עליה. אם להיות הוגנים, היה מעורב, נתן משוב, קשור איכשהו, אבל לא באמת לקח חלק בעשייה של המצגת הזו. והעובד, זה שעבד, ריכז, אסף ויצר את המצגת, התלבט בקול אם לשים עליה את שמו של אותו עמית. בשיחה אחרת עלתה שאלת השיתוף מול ההכרה האישית, העובדה שמנגנוני הערכת העובדים בארגון יוצרים מצב שבו כל אחד שומר על העשייה שלו לעצמו ואין שיח שיתופי.

התגובה שלי לשניהם הייתה זהה. כמה שיותר שמות על הנייר, יותר טוב. כמה שיותר שיתוף אחרים בעבודה ובהצלחה שלכם, יותר טוב. למה? כי קודם כל, אם אנשים רוצים לשים את השם שלהם על העבודה שלכם, זה סימן שהיא טובה. וככל שתרחיבו את מעגל האנשים שייהנו מהעשייה שלכם, כך תרחיבו את מעגל האנשים שירצו לשתף אתכם פעולה, לעזור בעשייה שלכם, לגרום לה להצליח. ועוד משהו. בסופו של יום, אנשים יודעים מי הציר המרכזי בעשייה אז לא לדאוג, קבלו בברכה את כל מי שרוצה לחבור אליכם, זה לא יפגע במותג שלכם, להיפך.

לשתף כדי להצמיח ולצמוח

ואז, אז פגשתי את העצה של עצמי. בשבוע אחד, בשני אירועים נפרדים ולא קשורים, ביקשו ממני אנשים ששמעו אותי בהרצאות שונות את השקפים שלי תוך שהם אומרים לי מפורשות שהם רוצים לעשות בהם שימוש בהרצאות שהם נותנים במסגרת הפעילות שלהם. התגובה המידית שעלתה בי היא שהחומרים שלי הם תוצר של שעות של עבודה, מחקר, עשייה, הם המותג שלי, הם הערך שבגינו אני מוזמנת לעשייה. מה פתאום לתת אותם לאחרים שיעשו בהם שימוש? וזה גרם לי לעצור ולבדוק את עצמי ואיפה בדיוק עובר הקו, בעולם של היום, הפתוח, החברתי, החשוף, השיתופי, בעולם הזה מתי שומרים קרוב חומרים ורעיונות ומתי משתפים אותם בכדי להצמיח ולצמוח?

לפני שנצלול, אני רוצה לתת קרדיט. כי תוך כדי כתיבת הטור הזה שמתי את השאלה הזו בפני הרשת שלי במרחב החברתי והיא העשירה אותי ברעיונות, הפניות, וגם בהבנה שהנושא הזה שווה שיחה. אז במהלך הטור הזה תמצאו גם תודות למי ששלח אותי לכיוון כזה או אחר. הנושא הזה של לתת קרדיט עלה בתגובות מאד חזק, על כך שהמוכנות לשתף, לחלוק, בידיעה שכשעושים שימוש בעשייה שלכם, ייתנו לכם קרדיט בעבור תרומתכם.

הרעיון הזה של השיתוף חדר עמוק אל תוך עולם העבודה החדש, ולא רק בו. אנחנו רואים אתרים לשיתוף במכוניות, בשירותים, במוצרים. בעולם העבודה השיתוף הזה נוגע במקום הפיזי, בתכנים שמייצרים ביחד, בעובדים שעובדים בו זמנים במקומות שונים, בחומרים המצויים ברשת ועוד. קחו לדוגמא דווקא את המרחב הפיזי של העבודה. ב 2005 נולד המקום השיתופי הראשון, ה- Coworking Space, כשהמשמעות של Coworking זה שכל אחד עובד עבודה עצמאית, אבל עושים את זה בחלל משותף. התגובות הראשוניות לתופעה מצד ארגונים היו שזה בחיים לא יעבוד כי איזה חברה תסכים שאנשיה ישבו באותו מתחם פיזי עם אנשים מחברה אחרת, ואיזה יזם ירצה שאחרים ישמעו את השיחות שלו על הרעיונות שלו. ההתנגדות לרעיון הייתה אז ממקום של הגנה על קניין רוחני, על רעיונות, הלב הפועם של תעשיית הידע. אבל ב 2007 כבר הופיע המונח Coworking כמגמה בחיפושי גוגל, שזה בעידן הנוכחי סימן שאתה קיים. היום כבר ברור שזה עונה על צורך ממשי. אז מה בעצם קרה כאן?

כשעושים חיפוש בגוגל על נושא ההגנה על קניין רוחני בהקשר של יזמים ורעיונות מגלים שכמעט אך ורק עורי הדין מדברים על הצורך להגן על רעיונות בהקשר של יזמויות. היזמים, לעומתם, מדברים מפורשות בזכות השיתוף, הרעיון שאם לאנשים שונים יש רעיונות דומים דווקא טוב להם שימצאו אחד את השני ויחברו יחדיו. ושממילא הדרך הכי טובה להגן על הרעיונות שלך זה לבצע אותם טוב יותר מכל אחד אחר כי בסופו של יום מה שמשנה זה לא הרעיונות, אלא הביצוע שלהם וזה נשען על שיתוף בשלבים המוקדמים. לאה בסק, מי שהקימה את אפליקציית העבודה ברשת Taskrabbit, אומרת שהסיכון שבשיתוף ברעיונות שולי לגמרי ביחס למה שמקבלים מהשיח הפתוח ושיתופי הפעולה הנוצרים ממנו. ממנה שמעתי על המשפט של הסופר ג'ורג' ברנרד שו: אם יש לך תפוח ולי יש תפוח ונחליף ביננו תפוחים יהיה לכל אחד מאתנו עדיין תפוח אחד. אבל אם יש לך רעיון ולי יש רעיון ונחלוק רעיונות, יהיו לכל אחד מאתנו שני רעיונות. בסק אומרת שהתהליך הזה, שבו שיתפה ברעיון שלה כל אדם שנקרה בדרכה, לא רק שעזר לה לפתח ולהבין את הסוגיות החשובות ליישום שלו, אלא גם עזר לה להרחיב את הרשת ולייצר סביבה מעגלים של מנטורים, משקיעים, עובדים, אנשים שליוו אותה אחר כך בדרך.

עולם דינמי שממשיך להתפתח

אבל יש עוד סיבה שבגללה יזמים יודעים שלדבר על הרעיון שלהם לא יגרום להם לאבד אותו. מורית כתבה לי שאין רעיונות חדשניים אלא ביצועים פורצי דרך והזכירה לי את ספרו של דרק סיברס Anything you want שם טוען סיברס שהרעיונות לא שווים כלום אלא אם כן בוצעו והביצוע, הוא זה ששווה מיליונים.

ideas

ומה עם אלה שלא עוסקים ביזמות ובביצוע אלא בתוכן ובידע? כלכלת הידע הביאה לנו את הידע כמוצר ופתאום צצות שאלות לגבי הערך של הידע עבור מי שמחזיק בו ואם נשחרר אותו, האם הערך הזה יישמר? זה קשה, קשה מאד לתת את התוכן הזה בחינם. אנחנו עובדים המון שעות, חוקרים, יוצרים, מה שהופך את זה מאד קשה פשוט לשחרר. אבל ככל שעושים את זה יותר, ככה זה נהיה יותר פשוט, יותר ברור. ככל שעושים את זה יותר מבינים שלתוכן הזה יש ערך דווקא בגלל שהוא נמסר, הוא מאפשר לנו להמשיך ליצור, הוא מייצר שיח, הוא מייצר תוכן חדש. וברמה האישית, הזכירו לי אפרת, חופית ויוגב, הוא מייצר מותג וככל שיש לך מותג יותר חזק, ככה גוברת תחושת הביטחון והמסוגלות יותר קל לשחרר שכן זה מגיע עם קרדיט ברור. ההזדמנויות שנולדות מלשחרר את התוכן שלנו לעולם הן לא משהו שאפשר לתכנן או לצפות אותו. אסף שלח אותנו לסיפור של כריס אנדרסון שהקים את במת הרצאות TED, שהמוטו שלו רעיונות ששווה להפיץ. ההרצאות של TED מופצות בווידאו ללא עלות ויותר מכך, באסטרטגיה של מה שהוא מגדיר "פתיחות רדיקלית" הוא יזם ב 2009 את TEDx, היכולת של ארגונים מקומיים לעשות שימוש ברישיון של TED ללא עלות. רחל, יעל ואפרת שלחו אותי לקרוא את ספרו של אדם גרנט Give and Take, שם נבחנת השאלה למה אנוכיות נכשלת בעולם הידע של היום ודווקא עבודה עם ודרך אחרים היא המתכון להצלחה אישית וארגונית. ההסבר שלו פשוט. בעולם העבודה המשתנה יש פחות עבודה יחידנית תחת המעטפת של המשרה שלי, האחריות שלי, ויותר עבודה פרוייקטלית במבנים יותר שטוחים, בשיתופי פעולה חולפים ועם תלויות רבות, בהן אנו משלבים את היכולות שלנו עם אלה של אחרים למען מטרה. בעבודה כזו, דווקא יכולות נתינה חשובות יותר, כי העבודה הופכת לפתע לעבודה עם, עבור ודרך אנשים. אז אם אתם אנשים שאוהבים לעזור לאחרים, שמרגישים בנוח עם שחרור ידע ולא דואגים לשמור לעצמכם טריטוריה, יהיה לכם יותר קל לעזור לצוות להצליח, להכפיל ולשלש את השפעתו כך שכולם יצליחו ביחד.

מיכל גרדשטיין סיכמה את השינוי שאנחנו עוברים, המעבר מדגש על הון אנושי להון חברתי, ואני מביאה כאן את הטקסט שלה כמעט כלשונו. אם במאה ה-20 האדרנו יכולות, ידע ומיומנויות אישיות, במאה ה-21 אנחנו מבינים כי הדרך היחידה לממש את הפוטנציאל הגלום בהון האנושי הוא דרך חיבורים בינאישיים. במקום לשאול את עצמנו 'האם לשתף' מתוך מקום של ניהול סיכונים ('האם יגנבו לי את הרעיון') עלינו לשאול את עצמנו 'איך לשתף' מתוך מקום של מקסום הזדמנויות ('איך אני נעזר בהון החברתי שלי כדי להיות יותר הוליסטי, יותר מהיר, יותר מדויק…').

בסופו של יום, כל אחד מאתנו, תלוי בתחום שהוא מצוי בו, צריך להעריך מה אפשר לשחרר ומה צריך להישאר אצלנו. בשיח שנולד ברשת שלי הייתה הסכמה שזה קשה לשחרר, קשה אבל הכרחי. תמי ויגאל הודו שאין תשובה חד משמעית. דוד, אורי, גילעד ואלישבע הסכימו שלרעיונות שלנו אין ערך כשהם לא בחוץ, שהעולם היום הוא סוג של קוד פתוח ושהתפקיד שלנו להוסיף ולשדרג את מה שכבר נמצא שם ואהוד הוסיף עליהם את העובדה שהתורם גם נתרם וממילא, מותג בונים בדיוק בכך שמשתפים ידע ברוחב לב. ובאותו הקשר ליעד מזכירה לנו שהעולם, וכל עולמות התוכן בתוכו, הוא דינאמי וממשיך להתפתח ולכן הידע שנשתף לא יגמר שכן אנחנו נמשיך ללמוד ולייצר ערך וליצור ידע חדש. יולה למדה שאם מעתיקים אותה, היא צריכה לקבל זאת כמחמאה כי זה סימן שהיא מקורית. ואני אסיים עם הציטטה ששלחה לי חגית, ציטטה של הארי טרומן שאמר אין גבול למה שאדם יכול להשיג אם לא אכפת לו למי יינתן הקרדיט.

לינק לטור בגלובס ב 2.11.2016

 

 

 

large-AX1A2125-2
נירית כהן

אני נירית כהן ובעשור האחרון אני מובילה שיח חדשני על עולם העבודה העתידי והאסטרטגיות הדרושות לאנשים וקריירות, למנהלים וארגונים וגם בממד הלאומי של כלכלה, חברה וחינוך.

חיפוש
המומלצים
הרשמה לבלוג
כדי שתישארו מעודכנים

למנהלים. לעובדים. לקריירה.

העולם משתנה סביבנו ופוגש אותנו כל פעם במקום אחר. מה מעניין אותך היום?
למנהלים: להכין את המנהלים, התהליכים והארגון לארגון העתידי
לעובדים: כלים לפיתוח, חיבור ושימור עובדים בנורמלי החדש
למרכזי קריירה: תכנים לפיתוח וניהול קריירה למרכזים ועמותות שעוסקות בקריירה
לקריירה שלך: מפה וכלים לחיפוש עבודה, ניהול ושינוי בקריירה שלך
Web_Icon_2

למנהלים

Web_Icon_1

לעובדים

Web_Icon_3

למרכזי קריירה

לקריירה שלך

כדי שתהיו מוכנים... הירשמו לניוזלטר השבועי