הקורונה הזכירה לנו שהחיים קצרים. ושכל יום עבודה הוא יום מהחיים שלנו. שכל פעם שאנחנו הולכים לעבודה אנחנו מחליפים זמן חיים במשהו אחר — כסף, משמעות, התפתחות, שייכות, ביטחון או כל שילוב ביניהם. וכדאי מאד שסחר החליפין הזה יהיה שווה.
איך זה קשור עכשיו?
כי התובנה הזו, כקולקטיב אנושי, שינתה את האופן בו אנחנו מסתכלים על עבודה. ואת השינוי הזה אנחנו רואים היום בהמון תופעות שלפעמים מפרשים אותם לא נכון. תופעות שמראות שאנחנו לא רק בעיצומה של מהפיכת ה AI אלא גם בעיצומו של חוזה חברתי חדש סביב עבודה.
בארץ השנים האלה לא מאפשרות לנו לראות את מה שקורה במנותק ממה שאנחנו עוברים כאן.
אבל בעולם, בלי מלחמות וחטופים, ארגונים עדיין מדברים על ירידה במחוברות, בשביעות רצון, מתדיינים על מדיניות עבודה מרחוק ותנאי העסקה.
ומפספסים את העובדה שאנשים עברו טלטלה.
או באנגלית – Jolt. אותו רגע שבו משהו זז מספיק כדי שמה שעשינו עד כה כבר לא מרגיש הגיוני.
המונח הזה מגיע מספרו החדש של אנתוני קלוץ, החוקר שטבע את המונח "ההתפטרות הגדולה" וכתב ספר חדש בשם Jolted שעוסק בדיוק ברגעים האלה.
קלוץ טוען שקריירות לא באמת משתנות בגלל חוסר שביעות רצון מצטבר או בגלל תכנון ארוך טווח.
הן משתנות בגלל רגעים.
רגע שבו לא קיבלתם קידום שחשבתם שמגיע לכם. רגע שבו מנהל אמר משהו שאתם לא מצליחים לשכוח. רגע שבו עובד אחר עזב ופתאום גרם לכם לשאול שאלות.
רגע שבו ילד עזב את הבית. רגע שבו אירוע בריאותי שינה פרופורציות. לפעמים אירוע עצום כמו מגפה עולמית. ואצלנו, לא חסרים בשנים האלה רגעים כאלה.
המשותף לכל הרגעים האלה הוא שהם גורמים לנו להסתכל מחדש על מערכת היחסים שלנו עם העבודה.
ולפעמים הם בכלל לא קשורים לעבודה.
השיחה עם קלוץ הזכירה לי את הרגע שבו הבנתי שאני צריכה לתכנן את היום שאחרי אינטל. כשהבנתי שהגעתי לתפקיד שאין ממנו עוד קידום בערך באותו זמן שבו הילדים יעזבו את הבית.
ידעתי ששני החלקים המשמעותיים של הזהות שלי – אינטל ואמא – ישתנו בו זמנית.
ושאני חייבת להכין את עצמי ליום הזה. הבנתי גם שאני לא רוצה למלא את הקן המתרוקן בעוד מאותו הדבר. ושאני חייבת להבין במה אני כן רוצה למלא את הזמן שלי.
זו לא הייתה דרמה גדולה. לא סיפור של "עזבתי הכול והלכתי בעקבות החלום". להפך. זה היה תהליך שקט, פנימי. כזה שאף אחד כמעט לא הכיר.
בדיעבד, זה היה ה Jolt שלי. זה שהוביל אותי להפוך תחביב (בלוג על עולם העבודה העתידי) לעסק.
הנקודה שבה הפסקתי לשאול רק מה אני עושה בעבודה והתחלתי לשאול מה אני רוצה שהעבודה תאפשר לי לעשות בחיים.
שאלה שהפכה מאז הקורונה רלוונטית עבור הרבה אנשים.
כי אם מסתכלים על הנתונים של גאלופ לשנת 2026, רואים שמחוברות העובדים ממשיכה לרדת ורגשות שליליים בעבודה ממשיכים לעלות. האמת, כבר שנים. ואני מתחילה לחשוב שיש פה פחות עניין של שביעות רצון ויותר בעייה של מדידה.
כי מה מודדים ארגונים? מגמות. ממוצעים. שינויים לאורך זמן.
אבל למדתי מהשיחה עם קלוץ שטלטלות Jolts לא נראות ככה. הן לא מתרחשות בהדרגה. הן אישיות. נקודתיות. ולפעמים בכלל מתרחשות מחוץ לעבודה.
אף סקר רבעוני לא יכול באמת לקלוט את הרגע שבו מישהו מתחיל לחשוב אחרת על הקריירה שלו.
אבל אנשים סביבו כן יכולים לראות את הסימנים.
שהוא שותק יותר. או דווקא מדבר יותר. מציב גבולות חדשים. מגלה עניין בכיוונים אחרים. משקיע את האנרגיה שלו אחרת. מתחיל לבדוק אפשרויות.
אלה סימנים עדינים. אבל אם שמים לב אליהם בזמן, אפשר לדבר עליהם. ואולי לעזור לעצב את העבודה סביב הצרכים שעולים.
ואם לא שמים לב אליהם, הם הופכים לעוד סטטיסטיקה של מחוברות או עזיבה לא רצונית.
והנה, שוב המנהל במרכז. כי רק שיחה כנה ופתוחה בין מנהל לעובד תאפשר לזהות את הסימנים העדינים. רק מערכת היחסים בין מנהל לאנשים שלו יכולה לזהות טלטלות, לדבר עליהם בפתיחות. למצוא פתרונות שיאפשרו להתאים את העבודה למציאות החיים המשתנה של אנשים.
מערכת היחסים בין מנהל לעובד היא המקום שבו העבודה הופכת מתיאור תפקיד גנרי למשהו אישי.
ודווקא בתקופה הזו ארגונים מצמצמים שכבות ניהול ביניים בשם היעילות ומנהלים מצמצמים פגישות אחד על אחד בשם היעילות. אבל כשאנחנו מנסים להחליף את תשומת הלב האנושית בעוד דשבורד אנחנו לא רק מפספסים את הטלטלות. אנחנו מאבדים את החיבור שעבורו אנשים נשארים.
כבר שנים אני כותבת על המעבר מעולם של תפקידים לעולם של יכולות, על כך שהעבודה עצמה נעשית גמישה יותר, מפורקת יותר ומותאמת יותר לאנשים. אבל כדי שזה יקרה באמת, צריך להבין משהו חשוב:
דווקא בעולם טכנולוגי אנחנו צריכים להיות אנושיים. מנהלים צריכים לדבר עם האנשים שלהם. ללמוד להקשיב כשהעובד מסמן שצורת העבודה כבר לא מתאימה לצורת החיים. לזהות את החיכוך כשהוא עוד קטן. כשהוא עוד מופיע כבקשה להתאמה. ולא כשהוא כבר החלטה לעזוב.
מחוברות זה לא מדדים.
מחוברות זה חיבור בין אנשים. כזה שמאפשר להבחין ברגעים שבהם אנשים עוצרים ושואלים את עצמם אם העבודה שהם עושים עדיין מתאימה לחיים שהם רוצים לחיות.
כי הרגעים האלה מתרחשים היום יותר מאי פעם. ואצלנו עוד יותר.
ולא תראו אותם בדשבורד.
הטור המלא כולל את כל המחקרים. זה לינק פתוח ללא צורך במנוי וגם לינק לשיחה המלאה עם אנטוני קלוץ.
