קיימים מרכיבי דמיון רבים בין המסע שעובר עולם העבודה בשנים האחרונות לבין סיפור יציאת מצרים. כל המרכיבים של הסיפור ההוא נמצאים גם במסע האישי שלנו כאנשים עובדים.
עולם העבודה הנוכחי זו מצרים שהייתה טובה אלינו, נתנה לנו מזון בשפע ואיפשרה לנו להתעצם. אנחנו רגילים לעולם העבודה הזה, נמצאים בו מאז המהפכה התעשייתית, דרך מהפכת המידע. הוא מגדיר עבורנו מקצועות, משרות, מעסיקים, תעשיות וארגונים ומסלולי קריירה מוכרים.
עולם העבודה אף חילק עבורנו את החיים בצורה מסודרת לשלוש תקופות: הראשונה, עד סוף שנות ה-20 לחיינו, הייתה תקופת הלמידה שבה רכשנו ידע והגדרנו את עצמנו מקצועית. אחריה נכנסנו לתקופה השנייה, שנות העבודה, רצוי כשכירים בחברה טובה. הסתכלנו למעלה וראינו את הבוס שלנו, הבוס שלו, המנהלת שלהם וידענו שככה תראה הקריירה. וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לא לפשל ולהגיע עד לתקופה השלישית – הפנסיה. אז נוכל לעשות את כל מה שדחינו, כשיהיה לנו זמן.
המסלול הזה יצר את העבדות. הלא הוא השיעבוד שנובע מכל הטוב הזה שהורגלנו אליו, כולל ההגדרות המקובלות להצלחה, קידום, תנאים, ביטחון תעסוקתי, הסכמי שכר, קביעות ופנסיה. כבר שנים שאנחנו מדברים על המחיר, על "איזון בית-עבודה", מבקשים יותר פנאי, מתלוננים שהפנסיה מתרחקת, מתוסכלים באמצע החיים לגלות שכבר לא כל כך מעניין לנו וחולמים על משהו אחר. ולמרות זאת, ממשיכים במסלול המוכר והידוע, גם כשאנחנו כבר מבינים כי אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים – ולא את מה שאנחנו רוצים. העבודה היא חיינו, הקריירה מגדירה אותנו והשינוי מאיים.
רובנו לא התפתינו גם לאותות ולמופתים שהחלו להופיע בהדרגה בשנים האחרונות. עולמות הטכנולוגיה האיצו את הקצב ואיתגרו אותנו כל הזמן עם דרישה לעדכון ידע ויכולות, ביקשו מאיתנו ללמוד לעבוד עם כלים, מערכות, אוטומציה ורובוטים. בעשור האחרון הם יצרו פלטפורמות וצורות עבודה חדשות, ואיפשרו קריירות שלא נראו בכלל כמו מה שהכרנו. הדורות הצעירים, ילידים לעולם הדיגיטלי, אימצו אותן ולא התנהלו כמו דור ההורים שלהם. ועדיין רובנו אמרנו לילדים: "לכו ללמוד מקצוע טוב, לכו לעבוד בחברה טובה". לא הבנו שאנחנו אלה שלא יודעים לקרוא את האותות והמופתים.
עד שהגיעו המכות. בהתחלה עם פערים גדלים של יכולות, בין מה שידענו לעשות לבין מה ששוק העבודה דרש וגייס, מה שגרם ליותר ויותר אנשים בגילי 50-45 לגלות כי אינם מצליחים להגיע עד הפנסיה באותו מקצוע וארגון. התחלנו להבין שצריך להמשיך ללמוד כל החיים כדי לעדכן את היכולות שלהם אל מול הצרכים המשתנים של התעשיות. ואז הגיעה מגפת הקורונה שהראתה כי היציבות התעסוקתית מדומה – חווינו חל"ת, פיטורים, מיתון ואינפלציה. המגפה גם הבהירה שהחיים קצרים וכל יום שאנחנו נותנים לעבודה הוא יום מהחיים שלא יחזור, לכן כדאי שסחר החליפין הזה יהיה שווה את זה.
אז הבנו שהגיע הזמן לצאת ממצרים.
יציאת מצרים של עולם העבודה התחילה עם מה שהוגדר "העזיבה הגדולה", שבה עובדים התפטרו בקצב גבוה מאי-פעם, בלי שחיכתה להם עבודה אחרת, רק כי החליטו שהם לא ממשיכים לעבוד כמו פעם. בשלב השני כבר ראינו את "החזרה הגדולה", תקופה שבה העובדים החלו לחזור לשוק העבודה, תוך שהם מנהלים משא ומתן על התנאים, העומס והאוטונומיה להחליט איפה, מתי ואיך לעבוד.
בשלב השלישי נוצרה התופעה שזכתה לשם "ההתפטרות השקטה", שבה העובדים מנהלים את אותו משא ומתן בדיוק, אבל בלי להתפטר. הם מגדירים למעסיקים שלהם גבולות להיקף העומס והעבודה שהם מוכנים לספוג ומרחיבים יותר מאי פעם את דרישות הזמן האישי.
ופרעה? כמו ביציאת מצרים ההיא, גם אדוני העבודה בתקופה הזאת מתנגדים לשינוי, מאיימים בפיטורים ובמיתון על כל מי שמנסה להציע אפשרות של עבודה אחרת.
ממש בימים אלה אנחנו בעיצומו של המאבק הזה על החוזה החברתי החדש בשוק העבודה. ולא, זה ממש לא מאבק על כמה ימי עבודה עובדים מהמשרד או מהבית. העובדים, שכבר החלו את יציאת מצרים שלהם, רוצים לשלב עבודה בחיים במקום לשלב את החיים בעבודה. אז הם יוצאים לדרך, אל המדבר.
המדבר זו התקופה שבין העולם הישן לעולם המתהווה. פעמים רבות שינוי והתחדשות מתחילים ביציאה מהמוכר והידוע למקום אחר מלא באי-ודאות, שבו אפשר ללכת לאיבוד. עבור רבים מאיתנו זה המדבר. ואולי זה החלק שהכי קשה לקבל – את ההבנה שהמסע הזה יעביר אותנו במדבר.
במסגרת השינויים האלה אנחנו עלולים לסכן את הפרנסה שלנו, לאבד את הזהות המקצועית – ולגלות שאנחנו טובים בהרבה דברים שאף אחד לא צריך יותר. נידרש ללמוד דברים חדשים, להגדיר את עצמנו מחדש מקצועית, אולי להעז ולהתנסות בצורות עבודה חדשות ולעשות בו זמנית יותר מדבר אחד למשך יותר שנים.
צריך גם לפגוש את הרצון העז ביציבות התעסוקתית והתנהלות במסלולים המוכרים. אלה הם עגל הזהב: הרצון לחזור לעולם העבודה הישן, לזכור את מה שהיה טוב, לשכוח את מה שפחות ולוותר על החלום לפגוש משהו חדש. ואז לגלות שאי אפשר לחזור למה שהיה, כי מה שהיה לא קיים יותר.
כאן אנחנו מגיעים לחלקים בסיפור שלא דומים ליציאת מצרים ההיא. כי גם מצרים עצמה, כלומר עולם העבודה, משתנה. פערי גיוס ויכולות דוחפים ארגונים לבחון צורות עבודה חדשות וגם טכנולוגיות ואוטומציות. מודלים היררכיים מתחלפים בצורות עבודה רשתיות. עם הזמן אולי נגלה שארגונים כבר לא צריכים עובדים שכירים, אולי בכלל לא צריכים עובדים אנושיים, אולי בכלל לא נראים יותר כמו ארגונים.
ובמקום לוח אבן עם החוקים של העולם החדש אנחנו מקבלים עכשיו כלים לכתוב את החוקים בעצמנו. רק שאף אחד לא לימד אותנו ליצור עבור עצמנו את התשובות. אנחנו הדור שלמד בבית ספר, שהמורה יודעת את התשובות הנכונות, ואם רק נזכור אותן בעל פה נקבל ציון 100 במבחן. לכן כל כך קשה לנו לצאת אל המדבר בלי תשובות או מפה.
אבל אין לנו ברירה. כי כשאי אפשר לחזור – חייבים להתקדם, ולברוא את עולם העבודה החדש תוך כדי תנועה. לא לפחד להעניק תשובות חדשות לשאלות שלא נשאלו, לחשוב מחשבות שאנחנו לא מסוגלים להעלות על הדעת, להתמודד עם אתגרים שאנחנו לא יכולים לדמיין. להתקדם דרך המדבר לעולמות לא ידועים ולעשות כל מה שביכולתנו כדי לוודא שזה יהיה עולם טוב יותר. כזה שיאפשר לנו לחיות ולעבוד, באופן שמתאים לנו. לשלב את העבודה בחיים ואת החיים בעבודה באופן שמאפשר לנו לעשות את מה שנועדנו לעשות. וכך להגיע אל הארץ המובטחת.
תגובה אחת
מרגיש שהשקעת בתיאור המצב אבל פחות בשינויים הדרושים כדי ל"השתחרר מעבדות"