בתקופה הזו עוד יותר קשה לדבר על חוסר שביעות רצון בעבודה. אל מול כל האנשים שנמצאים עכשיו בחל"ת או מצאו את עצמם מחוץ למעגל העבודה נדמה שאין לנו בכלל את הרשות לא להיות מרוצים, בטח לא לשקול עזיבת עבודה. להיפך. אמרה לי פעם מנהלת חכמה שכל יום שאנחנו מבלים בעבודה זה יום בחיינו שלא ישוב. לכן, זה לא נכון להישאר לאורך זמן במקום עבודה שלא טוב לנו בו. הבעיה היא שגם אם כבר הבנו את זה, עדיין מאד קשה לנו לקבל את ההחלטה לעשות את השינוי. הטור של היום בודק איך מפסיקים לפחד מהפחד?
הסיבות שמונעות מאיתנו לשקול עזיבת עבודה
כן, יש סיכונים בשינוי קריירה, בעזיבת עבודה, מעבר ממצב יציב אל הלא נודע. כולנו מכירים את הסיפורים על אלה שמצאו את עצמם לפתע מובטלים הרבה לפני שהיו מוכנים לכך. "הטיה שלילית" היא תופעה פסיכולוגית שגורמת לנו להעצים את ההשלכות השליליות של השינוי, על פני הסיכוי שההזדמנות הזו עשויה לפתוח בפנינו. מתברר שיש לא מעט מלכודות פסיכולוגיות שמחזיקות אותנו בתפקידים שאינם ממצים את כישורינו ומונעות מאיתנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות.
זה מתחיל בתחושות אשמה. אלה יכולות לעלות במקום העבודה כלפי מנהל שתמך בנו וקידם אותנו, אולי כלפי עמיתים, צוות, אפילו עובדים שסומכים עלינו. ויש גם תחושות אשמה אל מול מי שתלויים בנו לפרנסה ויציבות ואפילו כלפי מי שתמכו בנו ואולי מצפים מאיתנו לדבוק בדרך מסויימת כולל הורים, בני זוג ומשפחה.
ויש כמובן את הפחד מכישלון, במיוחד אם הזהות שלנו קשורה במידה רבה במקום העבודה. עזיבת עבודה נוכחית וקפיצה אל הקריירה הבאה מביאה איתה סיכוי למשהו טוב, אבל גם סיכון באי הוודאות. ובעולם שסביבנו הכל שקוף. אם נעזוב, כולם יידעו. ואם אחרי שנעזוב מה שננסה לא יצליח, גם את זה כולם יידעו. ומאחר שרובנו לא ממש אוהבים לקחת סיכון ובוודאי שלא לחוות כישלונות, כשהכישלונות האלה גם פומביים הרי שמקום העבודה הנוכחי, המוכר והבטוח נראה לנו עדיף על אי הוודאות שבשינוי.
התניה: זו מהניסוי המפורסם של סקינר בפסיכולוגיה, לפיה פעמים רבות אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו בעקבות חיזוקים המתקבלים כתגובה. במקומות עבודה רבים פרוסים על פני השנה מגוון חיזוקים שקושרים אותנו להמשיך לעבוד בארגון, בטח עד החיזוק הבא שמחכה מעבר לפינה. תשאלו את עצמכם: האם אתם מחכים בהחלטה לעזוב את העבודה ל"אחרי"? אחרי הקידום, אחרי הבונוס, אחרי סוף השנה? הבעיה היא שכאשר אנחנו משאירים את המבט על המטרה הקרובה אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת לראות את האופק ולבחור את הפסגה שאנחנו באמת רוצים לטפס עליה.
יש מי שנשארים כי השכר והתגמול חשובים להם יותר מהצרכים האישיים, מתוך אמונה שהעבודה הזו היא הדרך היחידה להמשיך להתפרנס. ויש גם את מי שמאמין בהפרדה בין עבודה לבין מה שאנחנו אוהבים לעשות ואולי גם נעשה, בשעות הפנאי או בפנסיה. אם תעצרו לחשוב על זה, כל הרעיון של המלחמה נגד העלאת גיל הפנסיה יושב על ההפרדה הזו: הרעיון שנעבוד עד הפנסיה, ואז נעשה את כל מה שלא היה לנו זמן לעשות. זו תפיסת קריירה עצובה למדי, כזו שגורסת שהקריירה שלנו היא משהו שאנחנו מייחלים להגיע אל סופו, כדי להתחיל לחיות.
החדשות הטובות הן שהתפיסה הזו משתנה בעולם העבודה החדש. גם בזכות הטכנולוגיה וגם בזכות ההגדרה המשתנה של הדורות הצעירים להצלחה – הצלחה המוגדרת כמכלול של חיים והקריירה בתוכם. ומהסיבות האלה, ההפרדה בין מה שאנחנו אוהבים לעשות לפרנסה שלנו נבחנת שוב ושוב.
וסיבה נוספת להימנעות משינוי קריירה או עזיבת עבודה באמצע החיים היא האמונה שנאבד את כל מה שהשקענו בבניית הקריירה שיש לנו. בכלכלה או במימון קוראים לזה עלות אבודה, sunk cost. וזה מסתבך עוד יותר כשיש חיבור בין הזהות המקצועית שלנו לזהות האישית, וכשאנחנו לא ממש יודעים מי נהיה ביום שבו נאבד את כרטיס הביקור המוכר.
ואי אפשר גם להתעלם מהמרכיב הרגשי, הנימים הקושרים אותנו לאנשים, למקומות, להרגלים. הם באים לידי ביטוי בדברים הקטנים – בתג העובד המבדיל בינך לבין אורח, בפשטות שבה אנחנו מציגים את עצמנו לאדם חדש עם כותרת של תפקיד וארגון, בכתובת הדואר האלקטרוני, במחשב, בכרטיס הביקור, בשלט שעל דלת המשרד, בתעודות שעל הקיר.
להקשיב לקולות בראש
יש הרבה סיבות לא לעזוב עבודה. כאשר אנחנו מתחילים להבין שהגענו לשלב בו הקריירה שלנו פונה לכיוון הירידה, כשאנחנו לא מרוצים, לא מסופקים, אולי אפילו סובלים, הפחדים האלה מופיעים בצורת קולות פנימיים וחיצוניים. הם מנסים לשכנע אותנו שזה לא כך, להסיט אותנו מהמסע אל הלא נודע. הם משקפים את הפחד שלנו ושל מי שסביבנו.
דווקא עכשיו בדיוק הזמן להישאר נאמנים לעצמנו.
בהחלט, להקשיב לקולות המביעים את הפחד, הם יהיו שם עד שנרגיש שוב על קרקע יציבה. אבל רק אנחנו יכולים להביא את עצמנו לשם.
לכן, להקשיב לקולות ואז לקחת רק את מה שמתאים לנו כעצות, כנקודות למחשבה, כשיקולים בהחלטות. לזכור שההחלטה בדבר עזיבת עבודה היא בסופו של דבר שלנו ולא של אף אחד אחר. ההבנה שאנחנו נמצאים בשלב הירידה של הקריירה הנוכחית מאפשרת לנו לקחת אחריות ולתכנן את השינויים ולא להיגרר לתוכם. היא גם מבשרת לנו על ההזדמנות למצוא את הקריירה הבאה שנוכל להיות בה מי שאנחנו רוצים להיות.
צריך גם לקחת בחשבון את הסיכון שבלא לעשות דבר, להישאר צמודים למצב הקיים, להמשיך להתפשר. למרות שחוסר עשייה יכול להרגיש כמו המקום הבטוח והחכם, הוא עלול להתברר דווקא כפתרון המסוכן יותר. כי בעולם העבודה המשתנה, שתפקידים ומקצועות נעלמים וחדשים נוצרים בקצב מהיר, הסיכון של לא לעשות כלום עלול לעלות על הסיכון של כל שינוי שנעשה. בתקופה הזו יש סיכוי סביר מאוד שמחיר של חוסר עשייה יהיה גדול ממחיר הכישלון הפוטנציאלי.
צרוב בזיכרוני ראיון שנעשה במסגרת אחת התוכניות הסוקרות את הקושי של בני גילאי הביניים למצוא עבודה. בראיון סיפר איש מחשבים מובטל איך המעסיק הקודם שלו הציע לו ללכת ללמוד שפות תכנות חדשות, שכן הוא עבד בשפה מיושנת שעמדה להעלם מן העולם המקצועי. אבל הוא העדיף להמשיך לעבוד בתחום המוכר ולא פנה לשדרג את עצמו. בסוף הפרויקט האחרון בשפה המיושנת פיטרו אותו. בראיון הוא הודה שהבחירה שלו לא ללמוד שפה חדשה בעצם הפכה אותו לא רלוונטי לשום העבודה. לכן שמצא את עצמו בחוץ, וגם לא הצליח למצוא עבודה. אז כשאתם שוקלים אם לפנות לכיוונים אחרים, לבחון שינוי בקריירה, בתפקיד, במקצוע – תשאלו את עצמכם מה הסיכון שבחוסר עשייה?
זה לא אומר שצריך כבר היום לעשות משהו אקטיבי – להתפטר, לעזוב, לעשות שינוי. אבל זה כן אומר שצריך להקשיב לקולות. ולהבין ששינוי לא מחייב צעד קיצוני בנוסח "או שאשאר בתפקיד הזה או שאעזוב לחפש משהו אחר, ואקח את הסיכון שזה לא יצליח". בעולם העבודה הנוכחי שמאפשר לעשות כמה דברים במקביל, יש אפשרויות רבות יותר לבחון כיוונים חדשים, התפתחות חדשה, מבלי לאבד לגמרי את הביטחון שבקיים. להסתכל לפחד בעיניים ואז לעשות את הצעד הראשון.
תגובה אחת
נירית יקרה, דייקת מאוד את תחושת הפחד. מאז שעזבתי מקום עבודה לפני כשנה, אני משננת ושרה לי בראש ולא לפחד מהפחד. אי הוודאות היא תקופה מאוד קשה, אך ללא ספק מצמיחה בנו עוד כוחות חדשים.