פעם ראשונה בהיסטוריה של העבודה לא בטוח בכלל שהניסיון המקצועי שלכם מביא לכם ערך.
מאז ומעולם שנות ותק נחשבו לתו תקן מקצועי — סימן לכך שראיתם מספיק מקרים, ניהלתם מספיק משברים, ושרדתם מספיק מחזורי שווקים כדי לדעת להגיב נכון. הניסיון היה יותר מרק ידע שנצבר. הוא הבטיח גם שנוכל לזהות תבניות, להעריך מצבים ולאתר פתרונות שאחרים לא ראו. בעולם שבו מידע היה מצרך נדיר, ניסיון העבר שימש עבורנו מפה. הוא עזר לרופאים לאבחן, לעורכי דין לטעון, למנהלים לנווט.
עכשיו במקרה הטוב הוא לא עוזר ובמקרה הרע מפריע. לא עוזר – כי בעולם שבו כלי הבינה המלאכותית מספקים תשובות מיידיות על סמך ניסיון של אחרים, במקרים רבים כבר לא צריך ניסיון כדי להגיע לפתרון. ומפריע – כי הניסיון יכול ממש להכשיל אותנו. מאחר והניסיון שצברנו מבוסס על הנחות ישנות ומפת דרכים שכבר לא בהכרח תואמת את השטח, הוא יכול להפריע לנו לראות את מה שנכון כאן ועכשיו.
בעיית נקודת העיוורון
בעידן הזה חשוב שנבין שלא כל ניסיון שצברנו רלוונטי למה שקורה עכשיו. חלק מהניסיון שלנו הוא "ניסיון מיושן". זו המפה שאנחנו רגילים להסתמך עליה כי היא מסמנת לנו את הדרכים המוכרות בכל מצב אבל עכשיו הדרכים האלה כבר לא מתאימות כי השטח שונה לגמרי. אם נלך בהן, הן לא בהכרח יובילו אותנו ליעד אבל אולי גרוע מכך, אנחנו לא רואים שיש דרכים טובות יותר שיגרמו לאחרים להגיע ליעד לפנינו.
במצבים כאלה, הניסיון הוא לא מדריך — הוא מטעה. זה מה שקורה לנו כשאנחנו עושים את מה שאנחנו מכירים — למשל, לפתוח אקסל רק כי ככה תמיד ניתחנו נתונים, גם כשיש כלים חדשים שיכולים להציע תובנות טובות ומהירות יותר, אם רק נהיה מוכנים לטפס בעקומת הלמידה. וזה מה שקורה למנהלים שמבקשים מהעובדים שלהם לחזור למשרדים רק כי ככה הם יודעים לנהל ארגון בזמן שארגונים רבים כבר מתאמנים ביכולת לשים את העבודה איפה שיש אנשים במקום להיפך.
במקום מפה, עדיף לחשוב על הניסיון שלנו כמצפן. אם המפה היא סט קבוע של נתיבים באזורים מוכרים, המצפן מסייע להתמצא גם אם השטח לא מוכר. הסתמכות על ניסיון כמצפן דורשת מאיתנו לשים לב לתגובות האוטומטיות שהניסיון שלנו מייצר. נסו למשל להפוך זיכרון לשאלה – במקום לשלוף את התשובה הנכונה מהעבר לשאול את השאלה הנכונה בהווה. או לשנות תגובה להתבוננות – במקום לתת מענה מהיר, לעצור, לבדוק את ההקשר, ולתת לעצמנו זמן לבחור תגובה מודעת. ואולי השריר החשוב מכולם, לעבור מוודאות לענווה –להודות שאנחנו לא בהכרח יודעים ולסגל סקרנות כדי לוודא שנצליח להשתנות, להתעדכן ולהוביל בעידן החדש.
בעיית הקיצור דרך
אבל זה לא מספיק. בעבר, הניסיון המקצועי שלנו קיצר עבורנו את הדרך בזכות כל המקרים שכבר נחשפנו אליהם. כל בעיה מקצועית הייתה עוד נקודת מידע בספריית הידע שצברנו במוחנו. עם הזמן, בנינו תבניות: אילו שאלות לשאול, אילו פתרונות עשויים להתאים, על מה לסמוך, ואיך לזהות את מה שחשוב באמת בתוך כל הרעש.
הבינה המלאכותית מקצרת את כל התהליכים האלה. היא מציעה פתרונות מידיים שעשויים לגרום לנו לחשוב שאין צורך בשנים של חניכה. אנליסט צעיר עם שאלות נכונות יכול להפיק היום עבודה שבעבר הצריכה מומחה ותיק. מכאן נובעת שאלה ברורה: אם הכלים יודעים לייצר תשובות מיידיות, האם אנחנו באמת צריכים ניסיון כדי להגיע לפתרון הנכון?
כן. עדיין יש ערך לניסיון לא כמקור לידע אלא יכולת להעריך את הידע שמתקבל כדי לשאול שאלות ולקבל החלטות טובות יותר. הכלים אמנם מספקים תשובות, אבל הם לא יודעים איזו שאלה לשאול. הם גם לא יודעים מתי כדאי לערער על התשובה הראשונה, איך לנסח שאלת המשך, או מהו הניואנס הקטן שיכול לשנות את כל התוצאה. הבינה המלאכותית יכולה להציעה אבחנה רפואית אבל הניסיון של הרופאה יאפשר לה להבין אילו מהאפשרויות רלוונטית, איזו בדיקה כדאי להזמין, ואיך לאזן בין ספר הלימוד לחיים עצמם. כלים יכולים לנסח חוזים, אבל הניסיון עוזר לעורך הדין לזהות איזה סעיף קריטי בהקשר הנוכחי, ואיזה תקדים מסוכן. אפילו בבית, סרטון יכול להראות לנו איך לאתר מקור נזילה במכונת כביסה אבל רק מישהו שראה כבר עשרות מכונות כאלה ידע לזהות ולהחליף את החלק הנכון אם הבעיה מורכבת יותר מהידוק ברז נוזל.
בכל המקרים האלה, הכלים מנגישים ידע. אבל בלי ניסיון, יש סיכוי גבוה שנשתמש בו לא נכון — או פשוט לא נראה את הסימן שמעיד שזו לא רק תקלה שטחית, אלא בעיה עמוקה יותר. לפחות כרגע.
הניסיון לא נעלם. הוא פשוט משתנה. הוא הופך בימים אלה מספר הדרכה למה שכבר היה — לכלי התמצאות במה שעדיין מתהווה. הוא בא לידי ביטוי דווקא בתהליכים שאנחנו עושים בין השאלה לתשובה. אנשי המקצוע שיהיו הכי רלוונטיים בעתיד הם אלה שיבואו עם סקרנות — לא עם יומרה. לא עם ודאות, אלא עם שאלות טובות, ועם המוכנות ללמוד מחדש את מה שחשבו שכבר הבינו.
