עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
על אדם להבין שהוא אינו יכול לראות את הסוף מהנקודה שבה הוא מחליט שצריך לשנות את הדרך
השבוע פגשתי את הפחד. זה שמשתק אותך כשאתה רואה מולך את השינוי בקריירה, השינוי שאתה חייב, אולי אפילו ממש רוצה לעשות, אבל לא תמיד מסוגל. כשזה מגיע לשינויים בקריירה, יש סיבות לפחד. אולי אתם לא קוראים לזה פחד אבל בואו נודה על האמת, זה מה שעוצר בעדינו מלעזוב תפקידים שאנחנו לא אוהבים או להתחיל מחדש בתחום אחר או לפתוח עסק עצמאי. הפחד הזה משתק. הפחד מכישלון, מאבדן פרנסה, מאבדן מעמד. וככה אנחנו מגיעים לסיפור המוכר על אנשים חכמים ומוכשרים שאיבדו את ההתלהבות, שכבר לא בא להם ללכת למשרד כל בוקר ובכל זאת נשארים, נשארים בעבודה שהם לא אוהבים.
על פי מחקר של Gallup 55% מהעובדים בארה"ב מגדירים את עצמם, את הזהות שלהם, דרך התפקיד שהם עושים. אז אם לא נעשה יותר את מה שאנחנו עושים, כל הזהות שלנו, התפיסה העצמית, האופן בו אנחנו מציגים את עצמנו, כל אלה משתנים. תשאלו את עצמכם, מה הייתם רוצים לעשות אם לא הייתה לכם שום מגבלה? אם אתם בדיוק שם, זו לא השיחה שלכם. אבל אם אין לכם תשובה, אתם בחברה טובה של מי שהגיע לנקודה הזו, בדרך כלל איפו שהוא באמצע החיים, ושואל את עצמו מה חשוב לו באמת, מה אני רוצה לעשות כדי שהעיסוקים שלי יחברו לערכים שלי, לצרכים, לתחומי העניין. או, שאתם יודעים אבל לא מרשים לעצמכם ללכת לשם. משהו בסגנון "תגיד תודה שיש לך פרנסה". במקרים כאלה אנחנו משכנעים את עצמנו שטוב לנו, גם כשבפנים אנחנו יודעים שזה לא מדויק. או, שאנחנו יודעים שיש משהו אחר שהיינו רוצים לעשות, אבל מחויבויות הפרנסה, ההכנסה, אולי ציפיות הסביבה גורמים לנו להעדיף את מה שיש על פני החלומות. ויש גם את האפשרות שמישהו לימד אתכם שעבודה זה בשביל להתפרנס ולא צריך ליהנות ממנה. ויש עוד אפשרות, שאתם יודעים מה אתם רוצים לעשות אחרת אבל לא עושים דבר כי איבדתם את האומץ לפעול. הטור של היום מסתכל לפחד הזה בעיניים.
כי צריך ללכת לאיבוד
רוב האנשים בשלב הזה יודעים להסביר בדיוק מה הם לא רוצים לעשות ולמה. אבל הם לא יודעים לומר מה כן. ובמקרים רבים זה מתלווה לחשש שאנחנו לא נמצא בכלל מה אנחנו באמת רוצים לעשות, שלא נמצא משהו שהוא כן הדרך שלנו החוצה, שלא נזהה יכולות ייחודיות, שאין לנו, שפספסנו את הרכבת. אחרי שנים של זהות מקצועית זה ממש לא פשוט, להודות שאין לנו תשובות. ואחרי שנים של עבודה אנחנו מצפים שיהיו לנו, שנדע לאן, שנסמן יעד לפני שנצא לדרך חדשה. אז זהו, שלא.
כאן בדיוק טמון הכוח של התהליך הזה. במאמר מרתק ב HBR בשם Disrupt Yourself משווה ג'ונסון התפתחות קריירה להתפתחות של חדשנות. מי שעוסק בחדשנות יודע שהתהליך הוא לא ליניארי. סטארטאפיסטים רבים קורים לזה Pivot, ההבנה שאתה מתחיל עם רעיון אבל הוא יעבור עוד פניות רבות לפני שיגיע למשהו שאיתו תצא אל השוק. והתהליך הזה כולל לעשות צעד, לאסוף מידע ולהתאים את עצמך להמשך. אם ניקח את הדבר הזה אל עולם הקריירה באמצע החיים, צריך להבין שאי אפשר לראות את הסוף מהנקודה בה אנחנו מחליטים שצריך לשנות את הדרך. במיוחד לאור העובדה שבשביל להגיע למקום אחר, שהוא לא עוד יותר ממה שיש לנו היום, אנחנו לא יכולים להמשיך ולצעוד על השביל המוכר אלא חייבים להתנסות גם על שבילים חדשים.
הטריק הוא להבין שהאופן בו אנחנו חושבים על האני המקצועי שלנו, היכולות שלנו, הניסיון שלנו, כל זה גם מגביל את היכולת שלנו להבין מה האפשרויות שלנו לעתיד. אנחנו נוטים לחשוב במונחים של תחומי מקצועי או תעסוקה ובמקרים רבים זה מחובר באופן ישיר לתפקידים שעשינו. אבל בשלב הזה, כשאנחנו מתחילים לחשוב מה הדבר הבא, אנחנו צריכים דווקא לחשוב על היכולות שאפשר להעביר לתחומים אחרים ובאמת להבין מה אנחנו יודעים לעשות היטב מבלי שזה יקשור אותנו לתפקיד או למקצוע. ולכן המשימה הראשונה היא להכיר את עצמנו אבל עם טוויסט. כי יש לנו יותר מעצמי אחד ואלה אמנם מחוברים להיסטוריה שלנו, אבל גם למצב שלנו בהווה וגם לציפיות ולפחדים מהעתיד. ולכן כל הזהויות המקצועיות האפשרויות שלנו כוללות את מי שאנחנו מקוים, חולמים ואולי אפילו חוששים להפוך להיות. וכולן נמצאות בלב תהליך השינוי בקריירה. בשביל למצוא את הזהות הנכונה, אולי אפילו יותר מאחת, אנחנו מוכרחים לצאת למסע שיאפשר לנו לגעת, להרגיש, לטעום את האלטרנטיבות, להתנסות, לבחון, ללמוד על הזהויות המקצועיות האפשריות עבורנו, להתפתח או לגמרי להמציא את עצמנו מחדש ולדעת איך זה נראה.
זה השלב שבו צריך קצת ללכת לאיבוד. להרשות למקריות להיכנס, לאפשר ניסוי וטעיה.
זה שונה, שונה מכל תהליך שעשינו עד היום, שונה מכל מה שלימדו אותנו על קריירה. זה לא תכנית, אין יעד, יש דרך. אבל עצם הדרך הזו חושפת אותנו לעולמות חדשים, פותחת לנו שבילים חדשים, מאפשרת לנו לגלות מה מתאים ומה מתאים פחות, איפה יש הזדמנויות ואיפה אין, איך נראים אנשים שעושים משהו שאנחנו רוצים גם, ואיך נראים אלה שלא. יותר מידי שנים סיפרו לנו שלשחק בכמה רעיונות בו זמנית זה לא דבר טוב, שאנחנו חייבים לדעת בדיוק איך נראה היעד, מה אנחנו רוצים להשיג, לאן אנחנו רוצים להגיע. אבל עכשיו, מסביבנו יש מציאות שכוללת מרחב גדול של דברים שאנחנו מתעניינים בהם ורוצים לבחון, חלקם יתפתחו למשהו וחלקם לא. מותר ואפילו רצוי שנהיה בשלב הזה כמו מנהלי קרנות הון סיכון, כאלה שיודעים שחלק מההשקעות יתפתחו ויצמחו וחלק לא. ולכן מותר ואפילו רצוי להתפרס על כמה כיוונים במקביל. ולא לקפוץ, לסגור, להסגר מוקדם מידי.
הקולות האלה שצפים עכשיו, פנימיים וחיצוניים, הקולות שמספרים לכם שאתם טובים במה שאתם עושים, יכולים לעשות את זה בידיים קשורות, מכירים את עולם התוכן, את הרשת, יש לכם מעמד והשפעה, הקולות האלה ינסו להסית אתכם מהמסע הזה אל הלא ברור. הקולות האלה משקפים את הפחד שלנו ושל מי שסביבנו. הפחד להישען אל הלא נודע. מי שעשה מימיו סקי יודע שלמרות שהנטייה הטבעית שלנו להישען לאחור כדי להאט, הסוד הוא דווקא להישען קדימה, את תוך התנועה. זה אותו סיפור כאן, לזהות את הפחד ואז לרתום אותו ולהשתמש בו להישען קדימה, להאיץ את עצמנו לכיוונים חדשים. ולהקשיב לקולות חדשים.
כי דווקא מי שהכי קרוב מפריע
בשלב הזה אנחנו לרוב מדברים עם הרבה אנשים. השאלה היא עם מי. בשיחות של אמצע החיים אני מחפשת לרוב אצל מי שמולי את הציפיות שמשאירות אותו תקוע, אלה ששם על עצמו, אלה ששמו עליו. לא מזמן ישבתי עם סמנכ"ל בכיר שכל הסביבה שלו, גם זו האישית וגם המקצועית, ציפתה שתפקידו הבא יהיה כמנכ"ל. אבל הוא הגיע דווקא בגלל שמשהו לחש לו שהוא בכלל לא בטוח שזה מה שהוא רוצה. וזה היה למזלו מספיק בכדי לגרום לו לעצור. אם נגביל את השיחה עם האנשים שבארבע הקירות שסביבנו, הן בבית והן בעבודה, נגביל את עצמנו למי שאנחנו היום, אל הקירות עליו נשען הסולם בו אנחנו כבר מטפסים.
למרבה האירוניה, דווקא האנשים שמסביבנו הם פעמים רבות מי שמשאיר אותנו תקועים. זה לא אומר שהם לא רוצים בטובתנו אבל הם רגילים למי שאנחנו ולא תמיד יכולים לדמיין אותנו כמשהו אחר. הם רואים את מי שהיינו ואם הם גם מושקעים במי שהיינו, זה רק נעשה יותר מסובך. אם השכר שלנו הוא חלק מהותי מפרנסת המשפחה למשל, הרי ששינוי וסיכון הפרנסה הזו מהווה טלטלה של מי שתלוי בה. זה נכון גם למנטורים ועמיתים לעבודה או למקצוע, אלה שמושקעים במי שאנחנו, במקום בו צמחנו, בעתיד שהם דמיינו עבורנו. ולפעמים, השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו ואותם בתקופה כזו מהדהדות את מה שאולי הם שאלו את עצמם. ואולי הם קיבלו החלטה לא להמשיך בדרך הזו ועצם הרצון שלנו לפרוש כנפיים גורם להם אי נוחות שאינה קשורה בנו. גם שיחות עם יועצים ואנשי מקצוע בשוק התעסוקה עשויים להשאיר אותנו על אותו סולם שכן רבים מהם מתוכנתים לעזור לנו לעבור לשלב הבא בהתבסס על מי שאנחנו ומה שעשינו. הם הרי מחפשים לאייש משרה על ידי כך שהם מחפשים מישהו שכבר עשה משהו דומה. ולכן מה שהם יציעו לכם יהיה עוד קצת מאותו דבר.
זה הזמן להיות אתם עצמכם, לא מי שאחרים סביבכם חושבים שאתם צריכים להיות. ולכן, בשביל לבחון אפשרויות זהות מקצועית במרחב אפשרויות כזה שבוחן גם את מה שלא נובע ישירות מהמקום בו אנחנו נמצאים היום, אנחנו צריכים לראות את עצמנו באור חדש. וזה כולל למצוא אנשים חדשים, קהילות חדשות, כאלה שנמצאים מחוץ לסביבה הרגילה שלנו. את זה אפשר לעשות בדרכים רבות מבלי שזה ידרוש שינוי. לצאת להכיר, להתערות, לשמוע, ללמוד, בעולמות משיקים, מעניינים, שונים, בשביל זה אתם לא צריכים להתפטר…
כי צריך במקביל לנהל את ההווה
אלה שנמצאים היום באמצע החיים נולדו אל תוך עולם שבו עבודה שכירה כללה בטחון תעסוקתי ולכן לעזוב עבודה כזו זה לקחת סיכון. אבל השנים האחרונות לימדו אותנו שמשרות שכירות הן כבר לא בטחון תעסוקתי ומי שנאלץ לחפש עבודה מחדש באמצע החיים מגלה שזה לא כלכך פשוט למצוא מקום חדש. למען האמת, הצמדות על הכסא בתוך ארגון גדול זה כנראה מסוכן לא פחות, אם לא יותר, מתהליך של תכנון הקריירה הבאה, כזה שלוקח אחריות על האני המקצועי שלנו ובונה לו אלטרנטיבות.
רק שלייצר עתיד חדש לוקח זמן. קרי הנון, בספרה What’s Next? Follow Your Passion and Find Your Dream Job טוענת שרוב מעברי העבודה המוצלחים לוקחים שלוש שנים וכוללים שני צעדים קדימה ואחד אחורה. לכן חשוב לדעת לנהל את ההווה בו בזמן שצועדים על השביל המתעקל אל עבר העתיד. לכן אסור לחשוב על שינוי בקריירה כמשהו שצריך לבצע בצעד אחד. במקום, נחשוב כאן על תהליך שאנחנו עושים על פני זמן, כזה שמאפשר לנו לגלות מה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו, מה משאיר אותנו תקועים. דווקא תהליך ארוך יותר, לא ליניארי, כזה שלפעמים מרגיש לנו כאילו אנחנו מבזבזים זמן, דווקא אוסף כזה של צעדים קטנים יכול להוביל אותנו בשביל יותר עשיר באפשרויות ולאפשר לזהות המקצועית המעודכנת שלנו להופיע. וזה כולל להתנסות, אולי במקביל אולי במקום, לעשות משהו חדש ולגלות שזה מתאים או שלא, אבל ללמוד מכך מה כן צריך להיות בדבר הבא. ובמקרים רבים זה כולל לממן את הדרך בכך שאנחנו עושים אותה במקביל, באופן מלא או חלקי, עם מה שאנחנו רוצים בסופו של דבר להשאיר מאחור או בונים לנו תיק עבודה כזה שחלקו מבוסס על מי שהיינו אבל בכך מממן את מי שאנחנו רוצים להיות.
ואז מגיע היום שמעיר אותנו לפעולה. זה יכול להיות יום הולדת עגול, שינוי משמעותי בחיים, הילדים עזבו את הקן, הערכת עובדים נמוכה, הראשונה בחיינו, מנהל גרוע במיוחד, שינוי ארגוני. רק שהפעם, אנחנו מוכנים. כי אם נאמר את האמת, עבור רובנו, להישאר יציבים זה בעצם להחליק לאחור. כי כבר הבנו שגם להישאר זה סוג של סיכון, יכול להיות שנגלה שהאפשרויות שחשבנו שיש לנו במקום המוכר נסגרות גם. אז כשמגיע הזמן לעשות את המעבר, אנחנו מוכנים להסתכל לפחד הזה בעיניים ולדעת להשיל את מה שכבר לא משרת אותנו ולהתחייב.