לפעמים העתיד פוגש אותנו באופן שלא מאפשר לנו לברוח ממנו.
זה מה שקרה לנו בקורונה. לא יכולנו להתווכח, לא היה זמן לנהל דיוני הנהלה ולקבל החלטות. ישר עברנו ליישום ולמידה. אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כי כל השינויים שאימצנו בתקופת הקורונה כבר היו כתובת על הקיר למגמות של עולם עבודה משתנה ואנחנו לא רצינו לראות. בטח לא ליישם.
זה קורה לנו עכשיו שוב והשינוי שעומד בפנינו גדול מזה שעברנו בקורונה.
הבינה המלאכותית היא לא טרנספורמציה דיגיטלית. היא לא יישום של טכנולוגיה. היא שינוי של מערכת העבודה בארגון והגדרה מחודשת לזהות המקצועית של האנשים. אבל אנחנו לא אוהבים שינויים גדולים, לא כאנשים ולא כמערכות. אז ברגע שאנחנו פוגשים שינוי שגורם לנו אי נוחות, אנחנו עושים את הדבר הכי אנושי – אומרים לעצמנו ולאחרים:
“אצלנו זה לא רלוונטי.”
זה מנגנון הגנה מתוחכם. הוא משחרר אותנו מהצורך להתמודד עם שינויים שמאיימים על מי שאנחנו, על מה שאנחנו יודעים, על הדרך שבה התרגלנו לעבוד. ושני שינויים אדירים כאלה התרחשו בשנים האחרונות, שניהם משנים מהיסוד את עולם העבודה.
הראשון – הקורונה – פירקה את החוזה החברתי הישן בין עובד לארגון. היא חשפה את עובדה שעבודה היא כבר לא מקום שהולכים אליו אלא משהו שאנחנו עושים, והחליפה את המסגרות של משרד ושעות עבודה בדרישה לגמישות, לאוטונומיה, למשמעות. ארגונים שעסוקים ב"חזרה" למשרדים במקרה הרע, או "כמה ימים במשרד" במקרה הטוב, מפספסים את העובדה שמה שהקורונה השאירה אחריה בכלל לא קשור לעבודה מהבית. זו היכולת לעבוד מכל מקום וההבנה שהמרחב הדיגיטלי הוא "מקום" לכל דבר. וזה כבר מגדיר מחדש מי יכול לעבוד אצלכם, איך, כמה ומתי וכן, גם איפה.
הפיצוח הזה חשוב כי הוא משפיע על היכולת שלכם להתמודד עם השינוי השני של עולם העבודה בימים אלה – הבינה המלאכותית. בעולם נכנסים עכשיו לשנה השלישית של השינוי הזה ואנחנו באיחור, מסיבות ברורות. השנתיים האחרונות הסיטו את תשומת הלב שלנו לשמירה על שגרה, ביטחון ותפקוד. אבל בזמן שאנחנו מנסים להחזיר את העובדים למשרדים ולשגרה, העולם כבר מתקדם לשאלה איך העבודה עצמה תיראה כשהיא לא תתארגן יותר סביב תפקידים, אלא סביב בעיות. במקום לדבר שוב על מדידת תרומה ולא נוכחות בעולם מדברים עכשיו בכלל על מה שאפשרי בעולם שבו האינטליגנציה כבר לא חייבת להיות אנושית. ומתנסים בצורות שונות שמשלבות בין עובדים, עצמאיים, וסוכני AI בצוותים דינמיים שמוקמים ומתפרקים לפי צורך.
ואנחנו באיחור. לכן אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את הטעויות שהם עשו בדרך. אסור לנו לחשוב שזה כלי שמחליף אנשים וגם לא שאפשר בבת אחת ליישם שינויים על פני כל ארגון בהצהרה מלמעלה. זה שינוי של המון מה-"מה" וגם ה-"איך" ואפילו ה-"מי" עושים את העבודה. ואנחנו בסך הכל בני אדם, יש גבול לכמה שינויים אנחנו יכולים להכיל בו זמנית. ולכמה רצון יש לנו לשתף פעולה עם שינוי שמאיים על עצם הניסיון שלנו, אולי אפילו עצם היכולת שלנו להתפרנס.
חברות שמתמודדות בשוק העולמי יודעות שהן בפיגור ויסתערו עכשיו על המשימה להשלים פערים ויותר מזה. אבל יש בארץ מעסיקים רבים – מוסדיים, ציבוריים, אקדמיים, בטחוניים – שעדיין אומרים "אצלנו זה לא רלוונטי". או אולי, הם בעצם אומרים – "אני לא רוצה שזה יהיה רלוונטי".
זה מה שאומר המרצה באוניברסיטה שלא שינה את מערך השיעור שלו משנה שעברה כי "יסודות המקצוע לא השתנו". הוא לא מבין שידע שמתיישן הוא לא רק ה "מה" אלא גם ה "איך" וצריך ללמד אנשים לחשוב וללמוד לא רק היום אלא גם בעוד חמש שנים, כשחצי ממה שהוא מלמד אותם כבר לא יהיה רלוונטי.
זה מה שאומרת מנהלת בארגון ציבורי שמבינה שהכנסת בינה מלאכותית לארגון "זה מסוכן" (וזה באמת כך), ומקימה צוות עבודה שיחקור השנה וימליץ לשנה הבאה להקים פרויקט לעוד שנתיים. היא לא מבינה שבעולם של עוד שנתיים המון דברים שהם היום בלתי נתפסים יהיו יומיומיים בחיים שלה, של העובדים שלה ושל כל מה ומי שהיא נותנת להם שירות. ואולי באמת אין לה מתחרים ואי אפשר להחליף אותה, אבל זה רק עושה את הדחייה יותר מסוכנת כי היא מסכנת את היכולת שלה לבצע את תפקידה בעתיד שמשתנה.
וזה גם מה שאומר עובד שמרגיש שגל חדש של מיומנויות מאיים על הניסיון שהוא בנה במשך עשרים שנה וסומך על הוועד או על הקביעות שישמרו עליו מפני ההשלכות. או עצמאית שכועסת על כל הצעירים האלה שעושים את העבודה שלה עם כלים חדשים וטוענת שהם פשוט לא מקצועיים.
אנחנו משתמשים ב"לא רלוונטי" כדי לא להרגיש את הפחד, אבל הפחד הזה הוא בדיוק הסימן לכך אנחנו מבינים שזה כן רלוונטי. שמשהו משתנה. שאנחנו חייבים להבין איך השינויים משנים גם את מה שאנחנו עושים, אולי אפילו את עצמם הזהות המקצועית שלנו, התפקיד שלנו, העתיד שלנו. ולמצוא את המקום החדש שלנו בתוכו.
אם נישאר באוטומט של ההכחשה, נגלה מאוחר מדי שהעולם המשיך, אבל בלעדינו.
גם כי הוא רץ מהר יותר, אבל בעיקר כי אנחנו עצרנו.
אז בפעם הבאה שבא לכם לפטור את עצמכם ב "אצלנו זה לא רלוונטי" תנסו להחליף את זה בשאלה: אם זה כן רלוונטי, מה זה אומר עליי?
