ריץ' קרלגארד שמע כלב נובח. הוא עבד כשומר לילה, ובמגרש לידו נשמעו נביחות עזות. כשניגש לבדוק, התברר שהכלב, רוטווילר, הוא עמיתו למשרה, שומר כמוהו. הוא היה אז בוגר סטנפורד, ובזמן שהחברים שלו עשו דברים נפלאים הוא עבד כשומר לילה. זו היתה בלי ספק נקודת שפל בחייו, דווקא בשנים שבהן הצפיות החברתיות ממנו היו שימריא. רק שאצלו זה לקח יותר זמן.
בספרו "פורחים מאוחר", מ-2019, (שיצא עכשיו לאור בעברית בהוצאת מטר), קרלגארד, סופר ועיתונאי והמוציא לאור של מגזין "פורבס" מאז 1998, מדבר בשבחה של הסבלנות, דווקא בתרבות שמתמקדת בהצלחה מוקדמת. במקום להתמקד במי שהצליחו בגיל צעיר, קרלגארד מחפש את אלה שהצליחו בשלב מאוחר יותר בחייהם — בשנות ה-30, ה-40 וה-50 שלהם, מתוך הבנה שמצוינות מהירה אינה מתאימה לרוב האנשים. זה שלא "עשית את זה" עד גיל 35 לא אומר שאין לך את זה.
"פורבס", למרות עמדתו הנוכחית של המו"ל שלו, ידוע ברשימות ברשימת "30 אנשים מבטיחים מתחת ל-30" שלו, שמדגישות הצלחה מוקדמת ומייצרות ציפיות ואידיאל למצוינות מהירה. זו תרבות שבה אם לא השגת משהו בגיל צעיר מספיק אנחנו מניחים שאין לך את היכולת, ואם הצלחת "פתאום" בגיל מאוחר, אנחנו מופתעים ותופשים זאת כקוריוז. במילים אחרות, מהר זה חכם ולאט זה טיפש. המסר הזה מעכב אותנו גם כיחידים וגם כחברה. הוא מפריע לנו להתקדם בעולם עבודה שבו נצטרך לייצר לעצמנו קריירה אחר קריירה על פני יותר שנים. הצלחות מאוחרות לא יכולות להיות נדירות, הן צריכות להיות הנורמה.
להתחתן ולקנות בית? ציר הזמן של ההצלחה
העובדה שאנחנו משתמשים בכלל בתווית "פריחה מאוחרת", נובעת מכך שאנחנו מייחסים להישגים בתחילת החיים כאל נורמה, בעוד שהצלחה בשלב מתקדם רק עומדת בציפיות המינימליות שלנו — או, בהשקפות קיצוניות יותר, נתפסת כ"מאוחרת". לוח הזמנים הזה הוא תרבותי ונובע מהעובדה שאנחנו נוטים לנרמל לוחות זמנים מסוימים —ולעתים קרובות רואים את אלה שדבקים בהם כמוצלחים יותר. בנוסף, אנחנו מייחסים חשיבות ויש לנו תפישה חברתית חיובית סביב הישגי נעורים.
נקודת המוצא של הסיפור הזה היא הציפייה החברתית שמקשרת בין הצלחה לבין גיל. ויותר מזה, עם הדורות נפער פער בין הציפיות שיש לאנשים בקשר להצלחה, לוחו הזמנים שלה, לבין האופן שבו אנחנו מגשימים אותן בפועל. בסטנפורד פותח פרויקט ושמו "אבני הדרך", כדי להבין טוב יותר איך אירועי חיים משתנים על פני הדורות. נראה שהדורות הצעירים פוגשים את אירועי החיים, כמו חתונה ורכישת דירה, בשנים מאוחרות יותר ממה שנחשב מקובל גם היום.
המחקר הזה מראה שבתרבות האמריקאית, תקופת החיים האידיאלית להשיג נקודות ציון משמעותיות ואירועי חיים, נשארה קבועה בתפישות המרואיינים על פני השנים. כלומר, ה"חלום האמריקאי" מצפה מהצעירים להתחיל לעבוד במשרה מלאה בגיל 22 (לאחר לימודים וללא שירות צבאי כמובן), להתחיל לחסוך לפנסיה בגיל 25, להתחתן בגיל 27, לרכוש בית עד גיל 28 ולהקים משפחה בגיל 29. ציר הזמן של הציפיות האלה לא השתנה כבר דורות.
מה שכן השתנה זו המציאות. על פי המחקר, נעשה נפוץ יותר ויותר לחוות אירועי חיים גדולים בגיל מאוחר יותר מהדורות הקודמים. עם כל קבוצת גיל אנחנו רואים ירידה בשיעור האנשים שאכן עומדים בציר הזמן של הציפיות ביחס לדור שלפניהם. ובקרב בני 25-34 נראה הפער הגדול ביותר בין ציר הזמן האידיאלי לבין המציאות. וזו בעצם הציפייה שמכשילה את הדורות הצעירים ויוצרת גם את הבסיס לרעיון שיש דבר כזה "מאוחר".
אבל יש זווית נוספת להביט בנתונים האלה, והיא דווקא מעודדת. כי מעצם העובדה שיותר ויותר אנשים לא "עומדים בציפייה", להשלים אירועי חיים מסוימים בגילים מסוימים, אפשר לומר גם שיותר ויותר אנשים היום פורחים מאוחר. יותר מתמיד אנשים מצליחים בגילים שונים. אלה האנשים שאתם מכירים, שבגיל 40, 50 ו־60 הרגישו שהם לא מרוצים ועשו שינוי בחיים ובקריירה. אנשים שהבינו שתפיסת ההצלחה של אחרים לא תוביל אותם לאן שהם רוצים להגיע, והשינוי לקח אותם למקומות של משמעות ותרומה גדולה. התובנה הזו חשובה לכולנו. כי מעבר לתפיסת הקרירה כ"מסלול המראה" ארוך להצלחה, היא מקנה לנו גמישות. מזמנת לנו הזדמנויות לגלות מה מניע אותנו, מה משמעותי בעבורנו, מה היינו רוצים לעשות, ולא מה צריך או מה מצפים מאתנו שנעשה.
יותר הכלה: המתנות המאוחרות של הקריירה
אבל לא רק לציפיות יש ציר זמן. גם לפיתוח יכולות. הרעיון שאנחנו מקבלים מתנות עם השנים מבוסס מחקרית. במחקר שהובל על ידי חוקרים מהרווארד, נבדק באילו עשורים בחיינו, מגיעות יכולות שונות לשיאן. מתברר שהתשובה תלויה בסוג האינטליגנציה והכישורים הנבדקים, ויש לנו כמה כאלה. לא מפתיע שיכולות עיבוד מהיר וזיכרון מגיעות לשיאן בשנות ה־20. אבל בעשורים שלאחר מכן אנחנו לומדים לזהות דפוסים מורכבים, לפתח אמפתיה וחמלה וגם יכולות תקשורת — כל מה שנדרש כדי לצמוח ולהפוך למנהלים ולמובילים. לקריירה יש מחזורי-חיים. אין סיבה לחשוב שיכולות שונות יבואו לידי ביטוי בשלבים שונים.
היום, אנשים רבים מרגישים שהם מגשימים את עצמם וחווים שגשוג כלכלי, בעשורים שונים של החיים. מעולם לא היה חשוב יותר שנבין את זה. גם כיחידים, גם כארגונים וגם כחברה. כי בעולם העבודה המשתנה, נעבור יותר מחזורי־קריירה מבעבר, נעבוד ביותר ממקום אחד, עיסוק אחד, אופן העסקה אחד, ולפעמים במקביל. ולכן ההבנה שאנחנו יכולים לפרוח שוב ושוב היא קריטית ליכולת שלנו לקיים קריירה ארוכה ומוצלחת.
בספרו, קרלגארד מתאר את הפריחה כמקום שבו מצטלבים הכישורים עם התשוקות — תשוקות עמוקות עד כדי כך שאנחנו מוכנים להקריב בשבילן, ויש שיקראו להן ייעוד. כשמגיעים לשם, אנחנו כבר לא מרגישים שציפיות החברה דוחפות אותנו. אנחנו מונעים לקראת ייעוד גדול מאתנו, וזה מאפשר לנו להמשיך ונותן לנו יכולות התמדה (Grit) , שאין למי שמרגישים שהם נדחפים על ידי ציפיות.
אנחנו מוכרחים לשנות את הנרטיב סביב הצלחה וגיל. אין לנו את הלוקסוס להמשיך להתעלם מהפוטנציאל הגלום בכל מי שכבר יש מאחוריהם כמה עשורים של שנות עבודה. כחברה, כדאי לנו להפסיק לראות בפורחים מאוחר אנומליה.
משבר הקורונה מספק לנו הזדמנות לתקן את הגילנות הזו, שכן ההפרעה שיצר איפשרה לאנשים רבים לחשב מסלול מחדש. והנתונים מדברים בעד עצמם. יש כבר מי שקוראים לתופעת "העזיבה הגדולה" משבר אמצע החיים הגדול: כי אחרי שראינו את הצעירים עוזבים, ובמיוחד את המשרות הזמניות בשכר המינימום, אנחנו רואים היום בארה"ב עלייה בעזיבות דווקא בגילים המבוגרים ואצל בעלי הוותק הגבוה. בשנה החולפת, שיעור עזיבת המשרות הגבוה ביותר היה בקרב בני 40-60 עם ותק של יותר מ־10 שנים. והם עוזבים מקומות עבודה לא כדי לשפר שכר ותנאים אלא כדי לחשב מסלול מחדש, לשאול את עצמם מה הם באמת רוצים לעשות עם החיים והעבודה.
בהתחשב בכך שאנו חיים יותר, מחליפים קריירה לעתים קרובות יותר ומחפשים יותר משמעות בעבודה שלנו, הגיוני שיותר אנשים יפרחו בהמשך החיים. ובתהליך הזה, אפשר לקוות שתיעלם גם הסטיגמה שלהצליח בגיל מבוגר יותר זה פחות מרשים ויותר מפתיע מאשר לעשות כך בגיל צעיר.
