מטיף, תובע, פוליטיקאי ומדען נכנסים לחדר דירקטוריון של חברה וצריכים לקבל החלטה הרת גורל.
רגע, זו לא בדיחה. דווקא אם אתם חכמים, מנוסים, מובילים בתחומכם וכל מה שאתם יודעים הביא אתכם לאן שהגעתם, תמשיכו לקרוא.
הסיפור הזה מתחיל ב – 28 בינואר 2010, יום למחרת האירוע של אפל שבו סטיב ג'ובס הכריז על ה IPAD. "זה הרבה יותר אינטימי ממחשב נייד," הוא אמר שם, והציג את המכשיר בעודו יושב בנינוחות על כורסה, באופן מאד שונה ממה שהיינו מורגלים לעשות אל מול מחשב נייד.
הרבה אנשים שעבדו בחברות המחשבים "המסורתיות" באותה תקופה אהבו את מה שראו, אבל נכנסו לדיסוננס: זה היה כמו לעבוד בנייקי, ולנעול נעליים של אדידס. הקטגוריה החדשה של המחשוב הנייד שנולדה יום קודם היוותה איום ישיר על מוצר הדגל של החברות האלה. ואל מול האיום הזה אפשר היה לזהות את ארבעת הטיפוסים בחדר הדירקטוריון אז, או כמו שאדם גרנט קורא להם בספרו החדש "תחשבו שוב" (מטר, 2022) — המטיף, התובע, הפוליטיקאי והמדען.
המטיפים הגנו על מה שהחברות האלה האמינו בו, והפיקו מצגות כדי להראות שמחשבים ניידים הרבה יותר טובים מטאבלטים והם עדיין האסטרטגיה המנצחת. מיד אחריהם הופיעו התובעים שגיבו את זה בנתונים ושלחו טבלאות שמוכיחות שבכל קטגוריה המחשב הנייד טוב יותר מאשר הטאבלט. כשזה לא עזר, והיה ברור שיש פה משהו שצובר תאוצה, הגיעו הפוליטיקאים שכוונו לרצות את כולם וקידמו את קטגוריית "שניים באחד" – מחשבים ניידים שניתן להפוך לטבלט והופיעו בהמוניהם בתחילת 2011. וברקע, בלי הצלחה מרובה, נשמעו גם המדענים, אלה שהודו בכך שהם רוצים כזה לעצמם, גם אם לא ידעו מיד למה, ושהבינו שעצם הרצון מלמד כי זו קטגוריה חדשה, שצריכה לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים על מחשוב.
מטיף, תובע, פוליטיקאי ומדען הן צורות חשיבה ותגובה שאנחנו מאמצים אל מול פני שינויים. והם מאד רלוונטיים למה שקורה כיום בעולמות הניהול אל מול הנורמלי החדש של עולם העבודה. בעבר יכולנו להישען על הניסיון שלנו כדי להרגיש בטוחים ואז לגבש דעה ולקבל החלטות. אבל עכשיו הניסיון שלנו דווקא עשוי למנוע מאיתנו לאתגר את הדעות שלנו ולגלות מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. זה הזמן לבדוק את עצמכם – גם אם אתם ממש טובים בזיהוי דפוסים, האם אתם גם טובים ביכולת לזהות כשהדפוסים האלה כבר לא נכונים? כי יש יותר ויותר מצבים שבהם הגמישות המחשבתית הנדרשת עכשיו היא דווקא אמנות ההתעלמות מהאינסטינקטים והצורך לחשוב מחדש ולשאול את עצמנו שאלות כדי להישאר רלוונטיים בעולם משתנה.
להרגיש טוב או להבין יותר?
לא חשוב כמה אתם חכמים, מנוסים, מומחים, אם אין לכם את הרצון והמוטיבציה לשנות את דעתכם תפספסו את ההזדמנות לחשוב מחדש.
הרבה יותר קל לזהות מתי אחרים צריכים לחשוב מחדש. אנחנו תוהים על יכולת השיפוט של מומחים כל פעם שאנחנו הולכים לקבל חוו״ד שניה. אבל כשזה מגיע לעצמנו, לידע ולדעות שלנו, אנחנו מעדיפים להרגיש צודקים על פני להיות צודקים. כי אתגור האמונות של עצמנו מאיים על המומחיות שלנו. הוא הופך את העולם לבלתי צפוי ודורש מאיתנו להודות שהמציאות השתנתה ומה שהיה פעם נכון אולי עכשיו לא נכון. אנחנו מעדיפים את הבטחון שבאמונה המוצקה על פני הספק שבסימני השאלה. לכן אנחנו לא אוהבים לחשוב מחדש, במיוחד בנושאים שאנחנו מושקעים בהם. וזה גורם לנו להקשיב לנקודות מבט שגורמות לנו להרגיש טוב במקום לרעיונות שגורמים לנו לחשוב…
אדם גרנט, למי שלא מכיר, הוא פסיכולוג אמריקאי, מרצה בוורטון ומחבר של ארבעה רבי מכר שמכרו ביחד מעל 2 מיליון עותקים ותורגמו ל 35 שפות. בספר "לחשוב מחדש" הוא מזמין אותנו לבחון את הטעויות, ההטיות, הדעות הקדומות ונקודות העיוורון שלנו. הוא בוחן את הקושי שלנו לשנות את דעתנו מרגע שגיבשנו אותה.
תפקידו של המדען
כל פעם שאנחנו מדברים או חושבים, אנחנו נוטים לאמץ אחד מהתפקידים האלה – מטיף, תובע או פוליטיקאי. אנחנו נכנסים לנעליו של מטיף כשאנחנו מגינים על משהו שאנחנו מאד מאמינים בו ונושאים דרשות חוצבות להבה בניסיון לשכנע אחרים שזה הדבר הנכון. אנחנו נכנסים למצב תובע כשאנחנו מזהים פגמים בנימוקים של אחרים ואז משמיעים טיעונים כדי להוכיח שהם טועים ואנחנו צודקים. אנחנו עוברים למצב פוליטיקאי כשאנחנו רוצים לזכות באהדת הקהל, מנהלים קמפיין ולובי למען אישורו. הסכנה כאן היא שנשקע בהטפה כשאנחנו בטוחים שאנחנו צודקים, בטיעונים לצדק כשאחרים טועים ובפוליטיקה כשאנחנו מגייסים תמיכה. ובכל המצבים האלה אנחנו לא טורחים לחשוב מחדש על הדעות שלנו.
אבל יש תפקיד אחר, רביעי, שיכול לעזור לנו למצות את הפוטנציאל שלנו. תפקיד המדען. מדענים מודעים למגבלות הידע שלהם וליכולת ללמוד מאחרים כדי לשפר את תהליכי החשיבה שלהם. מדענים עושים ניסויים, בודקים הנחות, מוותרים על אמונות ישנות ושמחים על חדשות. גרנט מציע לנו לאמץ את צורת החשיבה של מדענים – אם רעיון או מחשבה כבר לא משרת אותנו, התגובה ההגיונית היא לשחרר אותו. זו החשיבה מחדש.
הידע אינו קפוא בזמן וגם אנחנו צריכים ללמוד לנתק את עצמנו מהגרסאות הקודמות שלנו ולעדכן את עצמנו. ולא, אין כאן אמירה שכל מה ששונה או חדש הוא גם טוב ונכון. מותר ואפילו רצוי להישאר סקפטיים, לא לסמוך לחלוטין על המידע החדש אבל לשמור על ראש פתוח. זה גם דורש מאיתנו את היכולת להפריד את הזהות שלנו מהאמונות שלנו. כך, כשאנחנו מפעילים חשיבה גמישה אנחנו לא מושקעים בלהיות צודקים כל הזמן. להיפך, אנחנו מבינים ששינוי דעה אינה סימן לחולשה. אנחנו מבינים שאתגור פרדיגמות בתקופה הזו זה דבר טוב, שעדיף להשקיע את הזמן להקשיב לאחרים ולהבין את נקודת המבט שלהם במקום לשכנע אותם לראות את שלכם. ממילא לא תצליחו לשנות את דעתם של אחרים אם לא תלמדו לשנות את דעתכם.
זה לא משנה אם זו שיחה על עבודה היברידית או שינוי מיקוד באסטרטגיה שלכם, ארבעת הטיפוסים האלה כנראה יהיו שם. כדאי לוודא שתרבות ארגונית וניהולית שנוצרו במשך שנים לא יהפכו אתכם לעיוורים לא רק לשינויים שצריך להוביל אלא גם לאופן שבו צריך להוביל אותם. ובמישור האישי, הנטיה הטבעית להצמד לאמונות שלנו לא עושה לנו שירות טוב בתקופה הזו. העולם משתנה ואם אנחנו לא מוכנים להשתנות איתו נשאר מאחור. ובפתחה של שנה חדשה כדאי לוודא שאתם מסתכלים שנה אחורנית וחושבים כמה הייתם טפשים אז, לפני שנה. אם זה לא המצב, כנראה לא למדתם מספיק…
