הכשרנו דור שלם לחשוב כמו מכונות – בדיוק כשהמכונות למדו לחשוב כמונו.
במשך שלושה עשורים אמרנו לצעירים שהעתיד שייך למי שילמד לכתוב קוד. במטרה להכין אותם לעולם החדש, פתחנו מגמות סייבר בבתי ספר תיכוניים, השקענו במעבדות רובוטיקה, ורוקנו את הפקולטות למדעי הרוח. מי שדיבר על ספרות או פילוסופיה זכה להרמת גבה ולשאלה "מה תעשה עם זה?". ההנחה הייתה ברורה: הידע הטכני יגן עליכם. מי שישלוט במקצועות המחשב ובאלגוריתמים יחוזר בשוק העבודה.
אבל ההבטחה הזו התיישנה מהר מהצפוי. כי עכשיו, דווקא הבינה המלאכותית היא שכותבת את הקוד. לאט ובהתמדה היא לומדת גם לתחקר, לנתח, לנסח, ולהשיב על שאלות שבעבר היינו נותנים לבוגרי תואר ראשון במקצועות נחשבים.
ואלה בדיוק המשרות שנעלמות.
המכונות מבצעות את משרות הכניסה
תפקידי הכניסה שהיו עד לא מזמן שער הכניסה לקריירות בפיננסים, הייטק, שיווק או ייעוץ, הולכים ומצטמצמים. לא כי אין עבודה. אלא כי העבודה שהרכיבה את המשרות של "חסרי הניסיון" ניתנות היום לאוטומציה: סיכום פגישות, הכנת מצגות, הפקת תובנות ראשוניות, כתיבת קוד בסיסי, תמיכה טכנית, מחקר שוק. הבינה המלאכותית יודעת לעשות את כל זה – מהר יותר, בזול יותר, ללא עקומת למידה.
דווקא מי שעדיין מחזיק בעבודה יציבה, לפחות כרגע, הם לא בהכרח המצטיינים הטכניים, אלא אלה שמצליחים לחבר את הכלים החדשים לשיקול דעת, הקשר אנושי ומיומנויות שבונים לאורך זמן. או במילים אחרות: האנשים שמביאים לשולחן ניסיון אנושי, כזה שהמכונות עדיין לא יודעות לחקות.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה״ב, שיעור הגיוס של עובדים חדשים צנח לרמה הנמוכה ביותר זה יותר משבע שנים. כשמסתכלים על משרות לבוגרי אוניברסיטה – הירידה חדה אפילו יותר. ניתוח של Revelio Labs מראה שמספר המשרות המיועדות לעובדים בראשית דרכם ירד ב־12.7% בשנה האחרונה. במשרות שנחשבו פעם ״בטוחות״, כמו אנליסטים ומפתחי תוכנה, הירידה עמוקה אף יותר – קרוב ל־25%.
וזה, כנראה, רק קצה הקרחון. דריו אמודיי, מנכ"ל חברת הבינה המלאכותית אנטרופיק, הזהיר לאחרונה שאנחנו מתקדמים בעיניים עצומות לעבר אבטלה המונית. לדבריו, בתוך חמש שנים בלבד, מחצית מהמשרות הראשונות בתחומי ידע כמו פיננסים, טכנולוגיה ומשפט יוחלפו על ידי מערכות בינה מלאכותי. אלה המשרות הראשונות של בוגרי האוניברסיטאות, בדיוק אלה שאמרנו לצעירים לשאוף אליהן. המשרות שסביבן בנינו מערכת השכלה שלמה.
הכשרנו אנשים ליתרון הלא נכון
בינתיים, יש דבר אחד שהבינה המלאכותית עדיין לא יודעת להחליף: ניסיון.
לא הניסיון שהתרגלנו לכתוב בקורות חיים אלא זה שמצטבר לאורך זמן: לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק. איך לבנות אמון. איך לקרוא את השקט בחדר, לפרש מתח סמוי בין צוותים, להרגיש מה נכון לעשות כשמולך יושב אדם ולא רק נתון.
אלו לא כישורים מולדים. הם נבנים מתוך חשיפה, התבוננות, חונכות, ניסוי וטעייה. והם נרכשו בעבר דווקא בעבודות הראשונות. אבל אם המשרות האלה נעלמות כי הטכנולוגיה מחליפה את תכולתן, הן כבר לא יכולות לשמש גשר בין השכלה לבין עבודה. ולכן אם אנחנו רוצים לשמר את היכולות האנושיות שמבדילות בין עובד מצוין למכונה יעילה – נצטרך להתחיל ללמד את הערך המוסף האנושי כבר בשלב ההשכלה, להבין שהן עכשיו מרכיב משמעותי בתשתית המקצועית, בלי קשר למקצוע.
הכישורים האנושיים הם המטבע החדש
הבינה המלאכותית משתפרת כל כך מהר, שגם אם נרצה, לא נצליח לעדכן את תכניות הלימודים בקצב שלה. מה שהתחלנו ללמד היום, היא כבר יודעת מחר.
אבל יש דברים שהיא עדיין לא יודעת לעשות: להתמודד עם עמימות, לפרש סיטואציות מורכבות, לזהות דפוסים חבויים, לשקול דילמות מוסריות ולפעול מתוך ערכים גם כשהם לא משתלמים בטווח הקצר.
בעולם שבו המכונה מייצרת את התשובה, הערך עובר למי שיודע לשאול את השאלה הנכונה. לראות את התמונה הגדולה. להנהיג בתוך אי-ודאות.
אבל לכישורים האלה אנחנו לא מכשירים כבר שנים.
בארה״ב, שיעור התארים במדעי הרוח ירד מיותר מ־17% בסוף שנות ה־60 לפחות מ־9% ב־2022. מאז שנת 2000, מספר הסטודנטים לאנגלית, היסטוריה ושפות זרות נחתך כמעט בחצי.
אפילו פילוסופיה, שעמדה על 0.6%, ירדה ל־0.4% בלבד מכלל התארים.
הצגנו את זה כקדמה, פרקטיות, מעבר לעולמות של "ערך".
אבל בפועל ויתרנו על שרירים ועכשיו אנחנו מגלים שהם חסרים: כישורים אנושיים עמוקים, ריבוי פרספקטיבות, שיפוט מוסרי, מיומנות בשיחה.
זה לא היה פרקטי. זה היה קצר רואי.
כי הכישורים שנחשבו פעם "רכים" – הם היום חוד החנית.
אמפתיה, תקשורת, משא ומתן, אתיקה, הבנה בין-תרבותית, זיהוי דפוסים בתוך מערכות מורכבות, חשיבה יצירתית בסביבות עמומות. אלה היכולות שמאפשרות לנו לעבוד עם אחרים, לקבל החלטות טובות, לייצר תובנות.
ואת זה לא לומדים בקורס תכנות. גם לא בפקולטה להנדסה. אלה כישורים שמתפתחים דווקא דרך תחומי הדעת שסימנו בשנים האחרונות כלא רלוונטיים: ספרות, אנתרופולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, מדע המדינה.
לא מתוך התרפקות רומנטית – אלא כאסטרטגיה.
כי בעולם שבו הבינה המלאכותית יכולה לענות כמעט על כל שאלה, הערך האמיתי עובר למי שיודע לשאול.
לדעת למה דווקא השאלה הזו, דווקא עכשיו.
איך לנסח אותה כדי שתייצר תזוזה.
איך להבין אילו הנחות יש בתשובה, מה היא מחסירה, והאם היא מוסיפה ערך או רק נשמעת חכמה.
אם אנחנו רוצים להכין את הדור הבא לעולם שבו מכונות יודעות לבצע משימות, אבל לא להבין את מלא ההקשר, אנחנו צריכים להתחיל מחדש. לבנות אחרת את היסודות של ההשכלה.
לא רק מה ללמוד — אלא איך למדוד הצלחה
לא להוסיף קורס ברטוריקה – לבנות מחדש את תשתית הקריירה.
להחזיר את מדעי הרוח – לא בתור בחירה חופשית, אלא בתור תשתית מקצועית.
ללמד איך מחברים בין תחומים, איך מפרקים טיעון, איך מתמודדים עם עמימות.
ללמד אחריות, לא רק ביצועים.
ולנסח מחדש מצוינות: לא רק ציונים ותעודות, אלא גם היכולת להתבונן, להבין הקשר, להסתגל, לחקור, לראות מעבר לתשובה.
זה לא אומר לוותר על מקצועות הטכנולוגיה והמדעים אלא לאזן אותם עם אתיקה, עם חשיבה מערכתית, עם תובנה אנושית.
זה לא ניסיון לחזור אחורה. זו סוף-סוף התאמה לעולם שבו אנחנו כבר חיים.
הכשרנו דור שלם למצוינות טכנולוגית בדיוק כשהיכולות האלה הפכו לזמינות לכולם. מצוינות טכנית, כשהיא עומדת לבדה, כבר לא מספיקה. עכשיו אנחנו צריכים לכוון למשהו אחר לגמרי: ללמד בני אדם להיות אנושיים – לעומק, ברצינות, בלי להתנצל.
כי כשהמכונות יכתבו את הקוד, יעבדו את הנתונים, יכינו את המצגות ויקבלו את ההחלטות, הערך יישאר אצל מי שידע לראות תמונה עם משמעות.
ואצל הלב שיזכור למה זה חשוב.
