הקול בראש

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

כשקול הספק משתלט. כשהקול בראש מספר לכם על כל הסיבות למה לא, דעו שאתם בדיוק בכיוון הנכון

יש משהו בעונה הזו של השנה שמאפשר התבוננות פנימית, אל מה שיש, אל מה שאנחנו רוצים באמת, החלומות שאנחנו מבטלים בשם המציאות אבל דווקא עכשיו מבטיחים לעצמנו שנלך על זה. ומול ההבטחה הזו, אצל רבים וטובים צף הקול הפנימי שאומר לנו שאנחנו לא מוכנים, לא מספיק טובים או מוכשרים או שזה עוד לא הזמן, או שהסיכון גדול מידי, הזמן קצר מידי, ארוך מידי, משהו מידי. מאיפה מגיע הקול הזה ולמה אנחנו מצייתים לו באופן אוטומטי? הטור של היום מאזין לדיאלוג הפנימי שמונע מרבים מאתנו לשחק במגרשים גדולים יותר, כאלה שבהם אנחנו פועלים עבור מה שאנחנו באמת מאמינים, מגשימים חלומות ואת עצמנו.

נתחיל דווקא בסרט של דיסני. אם עוד לא ראיתם, אנא קחו לעצמכם את הזמן לראות את "הקול בראש", סרט המספר את השיח הזה המתרחש בראש שלנו, על ידי הנפשת הדמויות השונות המדברות בתוכנו ושולטות במעשינו. הקולות האלה הם חלק מאתנו והם שם, מעצבים עבורנו את המציאות, בין אם אנחנו מודעים לשיחה שלהם ובין אם לאו. אחד הקולות המשמעותיים עבורנו בשלבים של מעברי קריירה הוא קול הספק הפנימי. זהו קול שאנחנו מאזינים לו כל חיינו, קול ששמענו מהורים, מורים או דמויות מפתח אחרות, הקול של כל מי שהטיל בנו ספק והסביר לנו שאנחנו לא מוכנים, שאנחנו לא יודעים על מה אנחנו מדברים, שזה מסוכן, שזה לא הגיוני, שאין טעם. הספק הפנימי מדבר בקול חזק יותר דווקא כשאנחנו חשופים, כי אז אנחנו מפעילים את החשש ממבוכה, מדחייה, מכישלון. הוא מדבר את אינסטינקט הביטחון שלנו, זה ששומר עלינו מפני כל מה שאנחנו פוחדים מפניו, מלמתוח את עצמנו למקומות של חשיפה. הוא לא משקף את המציאות אלא את הפחד שלנו מפניה אבל אם ניתן לו, הוא בהחלט יעצב אותה עבורנו. כי למרות שהוא רק קול אחד בתוכנו, כל עוד אנחנו לא מצליחים לכוון לו את הווליום, קשה לנו לשמוע גם קולות אחרים. הספק הפנימי מדבר בקול כשהוא מנסה להזהיר אותנו מסכנות, כאלה היושבות לרוב באזורים של כישלון, מבוכה, בדידות. וכן, זה בסדר להאזין להם אבל אי אפשר לצמוח מבלי לקחת סיכון ולהתנסות בכל אלה. ולכן צריך לוודא שמאזינים גם לקולות האחרים בתוכנו, כאלה שמדברים את היכולת, הרצונות, ההגשמה.

מרשה וידר, יועצת להגשמת חלומות שיעצה גם לנשיאי ארה"ב, טוענת שיש קשר חשוב מאד בין החולם שבתוכנו לבין הספק, שגם הוא חי בתוכנו. החולם מעודד אותנו לנסות, אומר לנו שזה אפשרי, שיש לנו את מה שצריך. הספק, לעומתו לוחש לנו שאנחנו יותר מידי מבוגרים, או צעירים, או שאין לנו מספיק כסף, ניסיון, ידע. אם רק נדע להחליש מעט את הקול הזה של הספק הפנימי הוא יהפוך לקול המציאות, זה שבעצם מנסה לבדוק מה בכוונתנו לעשות, איך נממש את התכנית, שנזהר. והרעיון כאן הוא בסך הכל לוודא שלא נכנע לספק הפנימי מוקדם מידי, כשעוד אין לנו תשובות. שנשתמש בו רק בכדי לבחון את המציאות, לבנות את התכנית. אחרת, הוא ישתק את היכולת שלנו לפעול להגשמת החלומות.

בין קול הפחד לקול הריאליזם

רבים מאתנו משחקים בקטן כשאנחנו בעצם יכולים לעשות דברים גדולים יותר ומה שמפריע לנו בבסיס הוא הפחד, הפחד מכישלון, מדחייה, מלהישאר לבד, שיצחקו עלינו, הקול הזה הפנימי שאומר לנו שאנחנו לא יכולים. בספרה Playing Big: Find Your Voice, Your Mission, Your Message טרה מוהר טוענת שזה קורה דווקא לאנשים מוצלחים, אפילו מוצלחים מאד, אלה שרגילים לקבל ציונים טובים, פרסים, הערכות, דירוגים. ואת התפקידים שהם רוצים. אנחנו מתרגלים, לומדים אפילו לצפות, אולי מכורים להצלחה הזו. ואז, כשאנחנו עומדים בפני החלטה אם לזוז למקום חדש, מסוכן יותר, אפילו אם זה צעד חשוב להמשך הקריירה, יש מצב שדווקא העובדה שהתרגלנו להצלחה היא שמונעת מאתנו עכשיו לעשות את מה שקשה ומסוכן, כי יש סיכוי שזה לא יצליח, שלא נעמוד בציפיות של הסביבה, של עצמנו. קשה לנו כי אנחנו צריכים להעריך מחדש את היחסים שלנו עם לקיחת סיכונים ולהחליט אם אנחנו רוצים להישאר באזור הבטוח, המוכר, או לקחת את הסיכון למשהו גדול יותר, סיכון שטומן בחובו גם סיכון לא להצליח.

אחת הסיבות שזה כלכך קשה כי אנחנו מתקשים להבדיל בין הקול של הפחד לבין הקול של הריאליזם, המחשבה הביקורתית, האובייקטיבית, זו שעוזרת לנו לתכנן, לקחת בחשבון את הבעיות האמתיות. זו שהביאה אותנו עד הלום ואין סיבה שנתעלם ממנה. מוהר טוענת שהספק הפנימי נשמע כמו תקליט שבור, הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים, משהו בסגנון "זה לא יעבוד, אין מצב שזה יעבוד, אין סיכוי שזה יעבוד" את זה הוא אומר לנו כשאנחנו בוחנים לצאת לדרך חדשה. הוא מאד שחור לבן והוא מדבר אלינו בבוטות, הרבה יותר ממה שהיינו מדברים בעצמנו למישהו שאנחנו אוהבים. לעומתו, קול המחשבה הביקורתית אינו חזרתי, הוא מתקדם. הוא יגיד לנו למה לשים לב כשאנחנו בוחנים דרך חדשה, מה היתרונות והחסרונות, ממה להיזהר. והוא יעזור לנו להמשיך לשלב הבא, ישאל מה צריך לעשות כדי להתגבר, מי יכול לעזור, אילו דרכים אפשריות? הריאליזם בניגוד לספק רואה גם את האפורים, את הדרכים שבהן אפשר להתקדם.

במאמר של HBR How to Fake It When You’re Not Feeling Confident נותנים לשיח הזה שם נוסף, סינדרום המתחזה, החשש הזה שאחרים יגלו שאנחנו לא מספיק חכמים, מסוגלים, יצירתיים והם מבטיחים לנו שלא רק אנחנו לפעמים חושבים ככה בסתר, רבים מרגישים כמו זיוף מפעם לפעם. איימי כאדי, פרופ מהרווארד, בספרה Presence: Bringing Your Boldest Self to Your Biggest Challenges אומרת שהמפתח להצלחה הוא "זייף את זה עד שזה מצליח" או באנגלית Fake it ‘till you make it. לא מדובר כאן בלדמיין שיש לכם יכולות שאין, אלא לדמיין את עצמכם בטוחים ביכולות שלכם, לדמיין שאתם בטוחים בעצמכם ולנהוג בהתאם. ככל שנתמקד במה שמפחיד במשימה, ככה נרגיש יותר מאוימים. במקום, צריך להגדיר את המטרה שלנו לא כאיום אלא כהזדמנות לעשות משהו אחרת, משהו שתמיד רצינו. במקום לחשוב כמה זה מאיים, לחשוב כמה זה מרגש. ועל פי כאדי, זה הופך את האתגר לפשוט יותר, למשהו שאנחנו רוצים להתחבר אליו, מזכיר לנו שזה לא באמת מחוץ לתחום היכולות שלנו, לא שונה עד כדי כך ממה שעשינו בעבר. ועוד משהו. אם ניגש אל אתגר חדש ומשמעותי מתוך כוונה להצליח בגדול ומיד, אנחנו מכינים את הקרקע לכישלון ולקולות הספק בתוכנו להשתולל. במקום, מציעה כאדי שניקח לעצמנו צעדים קטנים יותר שהם בעצם אותה יציאה לדרך שכבר דיברנו עליה בטורים הקודמים. היכולת להגדיר את האתגר שלנו ככיוון ולהרשות לעצמנו להזיז את המטרות תוך כדי תנועה, לצאת לדרך, לבדוק, לעדכן, ללמוד ולבדוק מחדש.

כל המומחים מסכימים שצריך להתחיל קודם כל להבין שהשיח הפנימי הוא שם כדי שמור עלינו ולכן צריך להיות מודעים לו, להקשיב למה שהוא אומר לנו, לא להתעלם ממנו. אבל גם לבחון אם אנחנו באמת צריכים שישמרו עלינו במצב בו אנחנו נמצאים ומה בדיוק הסיכון. להקשיב ולהתייחס לחששות, לתת להן מענה ואם צריך, לקבל עזרה כדי שנוכל לתת להם מענה. הרעיון הוא ללמוד לזהות שהקול הזה הוא לא אנחנו, אלא רק החלק שבנו שרואה בשחור-לבן, תמיד או אף פעם, יציב או מסוכן. והוא מנסה לשמור אותנו במקום הבטוח, היציב ולכן הוא תמיד יגיב ראשון והכי חזק. הספק העצמי לא ילך לשום מקום אבל אפשר וצריך לשים אותו בפרספקטיבה חדשה, לא לתת לו לנהל את החיינו ולא לתת לו לקבל עבורנו את כל ההחלטות. ובשביל זה אנחנו חייבים להעמיד מולו את מי שאנחנו רוצים להיות, את ההתלהבות, התקוות, הידע הפנימי העמוק שאנחנו אכן יכולים. זה הקול שאנחנו מוצאים כשאנחנו נותנים עצות מהלב לילדים ואהובים.

אז בפעם הבאה שאתם מזהים שלמרות שעשיתם קריירה מצליחה ואתם יודעים את זה, יש מקומות של שינוי שאתם לא מצליחים לממש, בחירה שחושפת אתכם לכישלונות אפשריים, שמחייבת אתכם לאומץ הנדרש לעבור דרך הסיכון, לבחור להתמודד, תבדקו אם אתם מקשיבים לקול הפנימי שלוחש לכם שאי אפשר, שאתם לא יכולים, לא מספיק מנוסים, חכמים, עשירים. ואז, תנסו למצוא בתוככם את הקול שיודע שאתם שם כי יש לכם מה להציע, כי אתם מכירים את החומר, יודעים לא פחות מאחרים, יש לכם ניסיון, סיפור מעניין, אמירה משמעותית. אז כן, אין סיבה שלא תלכו אחרי החלומות, תשחקו בגדול, תעשו את מה שהבטחתם לעצמכם. ושהקול בראש מספר לכם את כל הסיבות למה לא, דעו שאתם בדיוק בכיוון הנכון.

לינק לטור בגלובס ב 19.10.2016

נירית כהן

אני נירית כהן ובעשור האחרון אני מובילה שיח חדשני על עולם העבודה העתידי והאסטרטגיות הדרושות לאנשים וקריירות, למנהלים וארגונים וגם בממד הלאומי של כלכלה, חברה וחינוך.

חיפוש
המומלצים
הרשמה לבלוג
כדי שתישארו מעודכנים

למנהלים. לעובדים. לקריירה.

העולם משתנה סביבנו ופוגש אותנו כל פעם במקום אחר. מה מעניין אותך היום?
למנהלים: להכין את המנהלים, התהליכים והארגון לארגון העתידי
לעובדים: כלים לפיתוח, חיבור ושימור עובדים בנורמלי החדש
למרכזי קריירה: תכנים לפיתוח וניהול קריירה למרכזים ועמותות שעוסקות בקריירה
לקריירה שלך: מפה וכלים לחיפוש עבודה, ניהול ושינוי בקריירה שלך

למנהלים

לעובדים

למרכזי קריירה

לקריירה שלך

כדי שתהיו מוכנים... הירשמו לניוזלטר השבועי