זה קורה לי אחת לכמה שנים. ההבנה שאני חייבת להאט את מרוץ החיים והקריירה כדי להקשיב למשהו שמנסה לצאת לאור.
לפעמים זה מסר של הגוף. זה קרה לי לפני 20 שנה ושלח אותי לפנות זמן ביום-יום להקשיב יותר טוב למה שהגוף מבקש.
לפעמים אלה קולות פנימיים, תחושה שמשהו צריך להשתנות, שלא מספיק טוב או שכבר לא כמו שהיה. זה קרה לי לפני כמה שנים, כשהבנתי שאני נהנית יותר מהעבודה שלי כאן מאשר מזו באינטל והחלטתי אחרי כמעט 30 שנה שהגיע הזמן לעזוב.
ולפעמים אלה סימנים חיצוניים, ששולחים אותי לשאול מה משתנה בחוץ ומשפיע על מה שאני עושה. את אלה אני חווה כבר כשנה, כשעולם העבודה העתידי, מונח שהיה ייחודי ולא מוכר שהתחלתי להשתמש בו לפני כעשור והפך בינתיים למיינסטרים עד כדי כך שאנחנו אומרים שעולם העבודה העתיד כבר כאן.
אם עולם העבודה העתידי, שאני מדברת עליו כבר עשור, כבר כאן, זה אמור להיות עבורי חדשות מעולות. נכון? אכן, יש הרבה עבודה להבין איפה הוא פוגש את המציאות ואיך אנשים, ארגונים, מנהלים, מערכות משתנות עכשיו להתאים את עצמן למציאות שהשתנתה.
אז למה אני כלכך חסרת מנוחה? הכל טוב, לא?
דווקא כי הכל טוב. דווקא בתקופה שאני קוראת לה תקופת יציבות בקריירה, כשהכל טוב, סימן שעוד מעט תגיע התקופה הבאה במחזור החיים של הקריירה – תקופת הירידה. התקופה שמסמנת לנו שמה שאנחנו עושים עכשיו כבר פחות מתאים – לנו או לאחרים. וצריך להתארגן לדבר הבא. כדי שהירידה לא תהיה באמת ירידה למדתי שצריך להתחיל מוקדם לחפש את הסימנים. ומשם המפה כבר תוביל אותי לגלות ולצמוח אל הדבר הבא.
פעם, שינויים ואי וודאות היו מלחיצים אותי. אני בן אדם של תכניות.
אבל למדתי שאת העשייה הכי טובה אני יוצרת דווקא כשהתכניות האלה מופרות. ולמדתי שסימנים לשינוי הם מתנה. בתנאי כמובן שרואים אותם ועושים איתם משהו. משהו שמאפשר להגיע לשינוי מוכנים או במקרה שלי – להגיע אל העתיד החדש (כי תמיד יש עתיד) לפני שכולם אומרים שהוא כבר כאן…
אז בחודשים האחרונים אני במסע, עוד מסע קריירה באמצע החיים. והבנתי שכמו בעבר, שווה להעלות אותו על הכתב. גם כי זה עוזר לי להבין וגם כי אולי זה יעזור לאלה מכם שמרגישים שמשהו משתנה, אפילו אם אתם עוד לא ממש במסע. לפחות תשמחו לדעת שאתם לא לבד. ואולי גם שיש מה לעשות, אפילו בקטנה.
השבוע המסע שלי לוקח אותי להאטה. אולי בגלל אוגוסט, אולי בגלל מחשבות מוקדמות על ראש השנה המתקרב, אולי בגלל כמה ימים בצל כיפת ברזל ותשומת לב צמודה מידי לאפליקציה של פיקוד העורף. למדתי כבר לפני שנים שיש חשיבות גדולה להאטה בתקופות של מעברים בקריירה. המנטורית שלי, מרשה וידר, לימדה אותי משפט שנשאר איתי עד כדי שנכנס לספר – No More, Now What?. תחליטי מה את מפסיקה כדי לעשות מקום, ואקום אפילו, ולאפשר למשהו חדש לצמוח.
אז אני מאיטה. לוקחת לי חופשה בלי לנסוע לשום מקום. מקשיבה למחשבות, לאי הנוחות. ויש הרבה אי נוחות בואקום הזה. אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני בשלב מוכר במפה לניהול קריירה בעולם משתנה – בשלב שקראתי לו בספר "לזהות את הסימנים" והוא השלב שמעביר אותך ממה שנקרה "קריירה יציבה" לשלב הירידה בקריירה, זו שתאפשר לי לשחרר, לזהות, לחלום ואז לצמוח לדבר הבא.
ולא, אני לא נבהלת. ירידה זה לא אומר שינוי דרסטי. זה לא אומר שאני לא עושה יותר את מה שאני עושה. זה רק אומר שאני משתנה. ושהתמהיל של מה שאני אעשה בשנה הבאה יהיה שונה מזה שעשיתי בשנה שעברה.
אבל אני הרי עוסקת בעתיד, אז זה לא באמת מפתיע. ואולי גם מנחם. כי העתיד תמיד מגיע. וכדאי שנהיה מוכנים.
No More, No What?
