הבחורה שעלתה מולי בזום, מהבית, לבשה מסכה. למה מסיכה בזום מהבית? אני שואלת אותה. כי יש לי קורונה אז אני נשמרת גם בבית. הפגישה הזו לא היתה קריטית, אפילו לא דחופה. ובכל זאת הגענו למצב שאפשר לעבוד גם עם מחלה כי ממילא עובדים בזום מהבית.
זה טוב? זה לא טוב? תלוי את מי שואלים. העובדים מתלוננים על עומס. הארגונים רוצים להבטיח ששום דבר לא יפריע לעבודה. וכולנו עסוקים כבר שנתיים בלהוכיח שאפשר להיות פרודוקטיביים אפילו כשעובדים בתנאים לא רגילים. וזה כנראה לא עובד לאף אחד מהצדדים. העובדים עוזבים במספרים גדולים מאי פעם ומציינים בין השאר שהם כבר לא מוכנים להמשיך עם השחיקה. המעסיקים, לעומת זאת, מנסים בכל מיני דרכים להחזיר את העבודה למשרדים, מתוך מחשבה שזה יעלים את הבעיה.
ויש כמה קולות חדשים שמתחילים לדבר על פתרונות אחרים – על האטה – בעבודה ואפילו בפרודוקטיביות. על פחות שדווקא ייתן לנו יותר.
זה לא דבר חדש, הצורך להגביל את שעות העבודה. וגם הצורך להאט את הקצב. ראינו את זה בחקיקה שהקטינה עם השנים את שעות העבודה השבועיות והגדילה את ימי החופשה. וראינו את זה בתנאים שסיפקו ארגונים, לפחות הנאורים שבהם, שהרחיבו עם השנים מרכיבי פנאי כמו ימי חופשה ללא הגבלה, חזרה מדורגת מחופשת לידה, אפשרות לקחת חופשות ללא תשלום וכד'. בספרו "בשבח האיטיות" (תורגם לעברית בהוצאת כנרת) משרטט קרל אונורה את תנועות האיטיות ברחבי העולם החל משנות ה 80 של המאה הקודמת. זה התחיל ב"מזון איטי" (Slow Food) כתגובה למגמת המזון המהיר והמשיך דרך תחומים נוספים, ביניהם עבודה. אונורה קורה לתהליך הזה "עבודה איטית". הטד שלו בנושא משנת 2005 זכה למעל 3.2 מיליון צפיות. אולי בגלל שהוא מדבר על המחיר שאנחנו משלמים על העובדה שאנחנו ממהרים דרך החיים במקום לחיות אותם.
אבל הרעיון הזה לא התרומם, לפחות לא בתרבויות כמו ארה"ב וגם לא אצלנו. יש כנראה אי התאמה תרבותית בין המרוץ להצלחה והרצון לעבוד פחות. אפילו עכשיו, אחרי הקורונה, אפשר עדיין לראות תעשיות שטוענות שאי אפשר לעשות את זה אחרת. דוגמא כזו היא תעשיית הפיננסים שטוענת, גלובלית וגם בארץ, שהרעיון של עבודה היברידית לא מתאים ל"אופי הפעילות". הטענה הזו לא קשורה בשום צורה לתכנים של העבודה, שכן כמעט בכל מקצועות תעשיית הפיננסים, תוכן העבודה והאופן בו היא מתנהלת עונים על מרכיבים שמאפשרים עבודה היברידית. בניגוד למשל למפעל או מוסך. זו לא מציאות, זו תפיסה. תפיסה שאי אפשר באמת "לעבוד קשה" כשעובדים גם מהבית. ובשביל להצליח צריך "לעבוד קשה".
אבל שוק העובדים הנוכחי עשוי לשנות את התמונה. יכול להיות שההאטה שיצרה הקורונה בגלל תקופות הסגרים וההגברה של השחיקה בתקופה הזו תגרום לעובדי הידע לפחות לדרוש יותר זמן לפנאי למנוחה, לעיסוקים אחרים וגם להכשרה מחודשת.
אחת התגובות למגמה הזו כבר מופיעה בצורת הדיון על שבוע עבודה בן 4 ימים, שהפך בתקופה האחרונה מניסוי איזוטרי להצעת חוק בקונגרס האמריקאי – הצעה לתיקון חוק שעות עבודה מ 40 ל 32 שעות עבודה שבועיות. בארץ, רק לשם השוואה, שבוע העבודה מחושב לפי בסיס של 42 שעות. באופן מיידי, תיקון כזה משפר את השכר של העובדים השעתיים שכן הם יקבלו יותר שעות נוספות. אבל מטרתו האמיתית לשנות את התרבות ולהפוך את הרעיון של 4 ימי עבודה בשבוע לנורמה. כדי שמי שלא רוצה לחשוב אחרת יצטרך להסביר את זה לעובדים שלו. יוזם החוק, טאקאנו, מסביר שאחרי שנתיים של מגיפה, שהכריחה רבים לבחון אפשרויות אחרות, לעבוד אפשר לומר בבטחון שאי אפשר ולא צריך לחזור למה שהיה פעם נורמלי אבל לא בהכרח עבד.
השאלה אם הגבלת שעות עבודה לשבוע עבודה של ארבעה ימים תאפשר לאנשים להוריד עומס ולעבוד אחרת. בעוד מערכת החקיקה נועדה להגן על עובדים ולהבטיח את הזכויות שלהם, דווקא הטכנולוגיה עשתה להם את ההיפך הגמור. למרות שהיא ששחררה אותנו מהצורך לשבת ליד השולחן במשרד ונתנה לנו כביכול את הגמישות לנהל יותר טוב את מרחבי העבודה והפנאי, היא גם החזירה אותנו לעבודה סביב השעון. במקום שהזמן שלנו ישלט על ידי שעון נוכחות, הוא נשלט היום על ידי זמן מסך וקצב כניסת התקשורת בערוצים השונים והצורך להגיב לכל אלה בכל זמן ובכל מקום. אנחנו ממלאים את השעות בתחושה שאנחנו צריכים להיות קשובים ולעשות. והצורך הזה מוביל את כולנו לשחיקה.
את הבעיה הזו לא יפתור שבוע עבודה של ארבעה ימים. כי הבעיה איננה בכמה שעות שאנחנו נדרשים לעבוד אלא בנפח העבודה והתקשורת סביבה.
המעבר לצורת עבודה שאנחנו לא מכירים – קודם מהבית ועכשיו אולי היברידית – הגבירה את כמות העבודה על העבודה. מה שסגרנו בחמש דקות במסדרון דורש עכשיו יותר תאומים. אם תעצרו לבחון את היום שלכם אתם עשויים לגלות שרוב הזמן שלכם הולך על הפגישות, השיחות, התאומים וההתכתבויות. או במילים אחרות, שרוב הזמן שלכם הולך על "לדבר על העבודה" ולא על "לעשות את העבודה". אז אם ביליתם יום עבודה מהבית בשמונה שעות של זום רצוף, מה הפלא שאתם מרגישים שחוקים?
בעצם, דווקא הניסוי הגדול של עבודה מהבית בתקופת הקורונה הוכיח שיום עבודה של ארבעה ימים לא יפתור לנו את העומס. כי כשהקורונה הגיעה היא הוסיפה משתנים ואילוצים ואנחנו ניסינו בכל כוחנו לדחוף ביניהם את אותה כמות של עבודה כדי להוכיח שאנחנו עדיין פרודוקטיביים. קיצור שבוע עבודה לארבעה ימים בלי להתייחס להיקף העבודה יעשה את אותו דבר – ידרוש מאיתנו לדחוס את אותה כמות עבודה לארבעת ימי העבודה ואולי להעלים עין כשאנחנו משלימים עבודה ביום החמישי. כמו שהיום אנחנו עונים על מיילים בשישי או מוצ"ש.
וכאן אנחנו חוזרים לתנועת ה"עבודה האיטית" או להתפתחות המעודכנת שלה "פרודוקטיביות איטית". קאל ניופורט, פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כותב כבר שנים רבי מכר על ההצטלבות בין טכנולוגיה לתרבות כולל ספרים כמו "עבודה עמוקה" ו "עולם ללא דוא"ל" שתורגמו גם לעברית. במאמר שפרסם בניו יורקר החודש הוא מדבר על הצורך לחשוב מחדש על פרודוקטיביות כדי להאט. לעשות פחות, לא יותר. המטרה המרכזית לייצב את רמת הפרודוקטיביות של כל אחד מאיתנו ברמה כזו שאפשר להחזיק לאורך זמן. לא מפתיע אם אתם עכשיו מגיבים – הרי החשש המיידי הוא שנוריד את הרף והארגון לא יהיה תחרותי. אבל הטענה של ניופורט היא שהעלאת הדרישות יצרה רעשי רקע שגרמו להורדה ביעילות, שלא לדבר על עומס ושחיקה שגרמו לעזיבות. ולכן אם נוריד את הדרישות מכל עובד בעצם נפנה לו את הזמן שיש לו לעבוד בפועל. בכך נגביר את איכות התוצרים, את שביעות הרצון והמחוייבות. ובפועל, נגביר הקצב שבו העובד מסיים משימות. במילים אחרות, דווקא בכך שנקטין את הדרישות נאפשר לעובד להגביר את היעילות.
גם אם זה נכון, אין ספק שזה מאתגר ניהולית. כי מה נעשה עם כל המשימות העודפות שאין לנו עכשיו למי לחלק? אז יש כמובן את העבודה שאפשר לחסוך דרך אוטומציה וטכנולוגיה. ואת הצורך לתעדף את מה שחשוב באמת. ויש את העבודה שאפשר פשוט לא לעשות והיא לא תחסר לאף אחד. גם כזו חשפה הקורונה כששלחנו אנשים לעבוד מהבתים וגילינו שיש דברים שאי אפשר לעשות או שלא היה מי שיעשה אבל אף אחד לא התלונן… וממילא, בתקופה הזו אנחנו מתאמנים במיומנויות ניהוליות לעולם החדש. זה רק עוד אתגר שנצטרך לפצח.
האומיקרון ממשיך את השיעור שמלמדת אותנו הקורונה כבר שנתיים. העולם משתנה, אי אפשר להניח שנוכל ליישם את כל מה שתכננו או להסתמך על מה שעבד לנו פעם. אולי דווקא עכשיו הזמן להפסיק לחשוב על פרודוקטיביות כעל "לעבוד קשה" עם מהירות ואנרגיה גבוהה. אולי אנחנו דווקא צריכים להתמקד בכיוון ההפוך – בהורדת כמות המשימות והאטת קצב יום העבודה עצמו. ואולי לנסות את זה לאט. בצעדים קטנים. על יום אחד.
תגובה אחת
בהחלט מזון למחשבה, יחד עם זאת מתקשה לראות ארגונים שמסיתים את התנהלותם לכיוון זה, בוודאי לא ארגונים ציבוריים וממשלתיים