זוכרים את הקורונה? את הסגרים, המשרדים הריקים, שיחות הזום האינסופיות? חשבתם שברגע שהמגפה תיגמר, העבודה פשוט תחזור לקדמותה? שכולנו נחזור לנסיעות, לחדרי הישיבות, לשעות העבודה הרגילות ונעמיד פנים שהשיבוש הגדול ביותר בתולדות עולם העבודה לא התרחש?
זה לא קרה. וזה גם לא יקרה.
חמש שנים אחרי הסגר הראשון, העבודה לא "חזרה" למה שהיתה—היא התפתחה. לא לגמישות המוחלטת של עבודה מרחוק במשרה מלאה וגם לא בחזרה למודל הקשיח של משרדים ושעות. במקום, נחתנו במקום כלשהו באמצע—בעולם שבו העובדים מצפים לאוטונומיה גדולה יותר, ביטחון תעסוקתי כבר לא תלוי במעסיק יחיד, והעבודה השתלבה באופן קבוע בתוך החיים במקום לשלוט בהם.
חלק מהשינויים היו זמניים. אחרים שינו לתמיד את הדרך שבה אנשים תופסים עבודה. ויש כאלה שעדיין מתפתחים ומעצבים את העידן הבא של עולם העבודה. חמש שנים אחרי הסגרים הראשונים, זה הזמן להסתכל אחורה ולהבין מה באמת השתנה, מה חזר בשקט לאחור, ומה עדיין משתנה.
שבוע העבודה: לא עבודה מרחוק, עבודה גמישה
בשנת 2020 היה נדמה שעבודה מרחוק ניצחה. חברות נטשו משרדים, עובדים אימצו את הזום, ורבים האמינו שעבודה פיזית במשרד תהפוך לנחלת העבר. אבל חמש שנים אחרי, התחזית הזו לא התממשה. במקום, התייצבנו על משהו באמצע—לא לגמרי מרחוק אבל גם לא כל הזמן במשרד.
המשרדים עדיין קיימים, אבל התפקיד שלהם השתנה. הם כבר לא המקום שבו כל העבודה מתרחשת, אלא רק אחת ממגוון אפשרויות. אנחנו עובדים מהבית, מחללי עבודה משותפים, ממשרדי החברה, מלקוחות, בתי קפה ולפעמים אפילו ממדינות רחוקות.
זו גם הסיבה שהשיח סביב שבוע עבודה של ארבעה ימים לא תפס. כי אנשים לא מחפשים פשוט שבוע עבודה קצר יותר—הם רוצים שליטה על הזמן שלהם. מבנה נוקשה של ארבעה ימים לא נותן מענה אמיתי לצורך העמוק בשליטה ועצמאות, שהפכו בפועל לציפיות המרכזיות של עובדים אחרי הקורונה.
ביטחון תעסוקתי: לא תלוי עוד במעסיק
בעבר, יציבות תעסוקתית הייתה ברורה: לומדים מקצוע טוב, מוצאים מעסיק יציב, ומטפסים בהיררכיה המקצועית והארגונית עד לפנסיה. הקורונה ניפצה את האשליה הזו. תעשיות שלמות קרסו בן לילה, בעוד שאחרות—כמו טכנולוגיה, מסחר בדיגיטל, בריאות וסייבר—זינקו. עובדים שהרגישו בטוחים פתאום מצאו את עצמם מחוסרי עבודה, בעוד שאחרים גילו הזדמנויות חדשות.
השינוי הזה שינה לחלוטין את האופן שבו אנשים תופסים ביטחון תעסוקתי. במקום להישען על מעסיק אחד או אפילו על מקצוע אחד, העובדים הבינו שהם צריכים לבנות לעצמם "תיק קריירה" – גמישות מקצועית והכנסה ממספר מקורות. מיומנויות ולא תפקידים, הפכו למטבע החדש שמבטיח יציבות בקריירה.
במקביל לתמורות בעבודה שכירה, יש צמיחה משמעותית בעבודה עצמאית ומספר האנשים שעובדים כפרילנסרים, בכלכלת העבודות הקטנות, או המנהלים עסקים צדדיים עלה משמעותית. הקורונה גרמה לרבים לפתח ערוצי הכנסה חלופיים וחלקם גילו שהם מעדיפים את המודל הזה. גם מי שנשאר במשרה מלאה מבין שלא יצא ממנה לפנסיה ולכן מאמץ חשיבה של עצמאים ומשקיע בקשרים, בפיתוח אישי ואפילו בעיסוקים נוספים, במבט קדימה. הנאמנות שפעם הגדירה את מערכת היחסים בין עובד למעסיק נעלמה—עובדים נשארים כל עוד זה מקדם אותם לפי מדדי הצלחה מגוונים וממשיכים הלאה כשזה כבר לא מתאים.
איזון חיים־עבודה: העבודה משתלבת
לפני הקורונה, "איזון בית-עבודה" היה בעיקר סיסמה, שלא באמת מומשה. עבור רבים, החיים התחילו איפה שהעבודה הסתיימה וזו הגדירה את לוח הזמנים, רמות הלחץ, ואת היכולת לממש חיים אישיים. המגפה כפתה הגדרה מחודשת כששמה את הבריאות במקום מרכזי והפגישה רבים עם יכולת חדשה לנהל גם עובדה וגם חיים אישיים. המחיצות שהיו פעם בין העבודה והבית נפלו והעובדים כיום מצפים ממקומות העבודה לזכור שהם בני אדם שלמים, ולא רק כוח עבודה.
השינוי הזה לא בא לידי ביטוי רק בדרישה לעבודה היברידית או לגמישות בשעות—הוא מגדיר מחדש גם מה נחשב להצלחה בקריירה. ההבנה שהחיים קצרים וכל יום עבודה הוא יום שלא יחזור גרמה לאנשים להבין שלא מספיק רק לתפקיד הבא או לקידום והעלאה בשכר והם בוחנים היום האם העבודה מאפשרת להם לקדם גם את מה שחשוב להם בחיים. העובדים מצפים מהמעסיקים להתייחס לרווחה באופן מרחיב, כולל בריאות נפשית, יציבות תעסוקתית, ושיטות עבודה שמונעות שחיקה.
אוריינות דיגיטלית: לא מסתפקים בזום
הקורונה העבירה באחת את העבודה למרחב הדיגיטלי והפכה לחלק בלתי נפרד מרצף סביבות העבודה. בהתחלה, זה התבטא בעיקר בשיחות וידאו בלתי נגמרות. אבל כולנו גילינו מהר מאוד ש"זום" זה לא חזון טכנולוגי, אלא רק התחלה.
הבינה המלאכותית היא מרכיב נוסף בהתפתחות של מקום העבודה הדיגיטלי. מאוטומציה של תהליכים ועד מודלים גנרטיביים שיוצרים תוכן, כותבים קוד, מעבדים נתונים, מסייעים בקבלת החלטות ומשפרים זרימת עבודה—הטכנולוגיה משנה את האופן שבו העבודה נעשית. העבודה כבר לא תחומה במקום או בזמן מסוים—היא יכולה לקרות מכל מקום, בכל רגע ובדרכים חדשות. ומעבר לאופק אפשר כבר לראות כלים חדשים שיאפשרו לנו לעבוד אחרת בכל זמן ומרחב.
חמש שנים אחרי: מה הלאה?
חמש השנים האחרונות הוכיחו שהעבודה לא התייצבה על "נורמלי חדש"—היא ממשיכה להשתנות. חלק מהדברים חזרו לקדמותם, כמו פגישות פיזיות ונסיעות עסקיות. אחרים הפכו לקבועים, כמו גמישות בעבודה והצורך בהתאמה מתמדת של הקריירה. ויש תחומים—כמו תפקיד הבינה המלאכותית בעבודה—שעדיין נמצאים בתנועה.
אבל דבר אחד ברור: אי אפשר לחזור אחורה. אנשים מצפים היום ליותר אוטונומיה, יותר שליטה, ויותר כבוד לניהול המרחב שבין עבודה לחיים. ארגונים שיתאימו את עצמם למציאות החדשה יפרחו. אלו שינסו להחזיר את הגלגל לאחור יגלו שהאנשים הטובים ביותר עוזבים למקומות שכן מבינים שהעבודה השתנתה.
השינוי לא מתקרב—הוא כבר כאן, והוא לא הולך לשום מקום. השאלה היא רק: מי יתפתח, ומי יישאר מאחור?
