הסטודנטים חזרו בשבוע שעבר לכיתות. אבל לא בטוח שעולם העבודה שמחכה להם בחוץ מחכה גם לתואר שלהם. שנים ידענו שהדרך לקריירה טובה מתחילה בתואר, רצוי כזה שמקנה לך "מקצוע טוב". זו הייתה המדרגה הראשונה בסולם הקריירה: ללמוד, לעבוד קשה, להתקדם. אלא שבשנת הלימודים שנפתחה השבוע במוסדות האקדמיים כבר כמעט שלא לומדים מקצועות. ואולי טוב שכך.
בארצות הברית, האמון במערכת ההשכלה הגבוהה נשחק בקצב מסחרר. לפי סקר של גאלופ, ערך הלימודים האקדמיים בעיני הציבור נמוך מאי פעם: לפני חמש־עשרה שנה 75% מהאמריקאים ראו בתואר דבר “מאוד חשוב”; היום — רק 35%. במקביל, העלויות זינקו כמעט פי עשר מאז שנות ה-80, והחוב הכולל של הסטודנטים הגיע ל-1.8 טריליון דולר, שני רק למשכנתאות. ואם זה לא מספיק, בוגרי אוניברסיטאות מהווים היום כשליש ממחפשי העבודה לטווח ארוך, לעומת חמישית בלבד לפני עשור.
דווקא מחקר עדכני של קבוצת סנגייג' מצביע על פרדוקס: יותר מעסיקים שוב דורשים תואר, אבל מחציתם מודים שהוא אינו מעיד באמת על מוכנות לקריירה, אינו רלוונטי ושווה פחות מבעבר. אז למה מחפשים תואר? כי זה כלי מיון יחסית מוכר ואנחנו עדיין לא יודעים למיין לפי מיומנויות ופוטנציאל.
כל הנתונים האלה מצביעים על אותו קו מגמה: תואר כבר לא מבטיח תעסוקה. הוא הפך לקו זינוק, קורס מבוא לעולם שבו כל אחד מאיתנו נדרש להמציא את עצמו מחדש, שוב ושוב. אמנם מוסדות הצמרת בארה"ב, כמו MIT, סטנפורד והרווארד, עדיין נהנים מכוח מותג, אבל סביבן ערך התואר נשחק במהירות. זה לא באמת מפתיע, כשהסילבוס השנה נראה כמעט כמו זו של שנה שעברה וגם זו שלפניה. בינתיים, מחוץ לכותלי הקמפוס, הכלים שאנחנו משתמשים בהם היום הם הפרימיטיביים ביותר שיעמדו לרשותנו בשארית חיינו. והם משנים גם את פני הלמידה: מורים וירטואליים מלווים כל תלמיד באופן אישי, מתאימים את התוכן, הרמה והקצב, מזהים טעויות ומתקנים בזמן אמת. מודל המרצה העומד מול 100 סטודנטים מתחיל להראות כמו זיכרון מעידן אחר.
בישראל, ההשכלה הגבוהה מסובסדת ונחשבת חלק כמעט מובנה ממסלול החיים, כמו שירות צבאי או טיול אחרי צבא. עדיין מוקדם לדעת אם נראה כאן בשנים הקרובות שחיקה דומה בערך התואר מאחר ושוק העבודה הישראלי עבר בשנתיים האחרונות טלטלות שלא מאפשרות ניתוח נקי — מלחמה, מילואים, הקפאת גיוסים ושיבושים עסקיים. קשה לנתק את הנתונים על לומדים, מועסקים ומשרות מהמציאות הזו.
ועדיין, העולם משתנה וגם אצלנו, הזהות המקצועית כבר לא מבוססת על תעודות וציונים אלא על הוכחת ערך: נוכחות מקצועית, שיתופי פעולה, יכולת למידה. לכן סביר מאד להניח שגם אנחנו נתקל בשאלות סביב רלוונטיות של תארים ותעסוקה בשנים הקרובות.
הגדרה מחודשת של הערך האנושי בעבודה
אבל רגע לפני שאנחנו גוזרים את דינה של האקדמיה, חשוב לשאול לא רק מה מאבד ערך, אלא מה נשאר בעל ערך. בעולם שבו הידע מתיישן בקצב הולך וגובר, הרלוונטיות שלנו כבר לא נובעת ממקצוע שלמדנו או גוף ידע שרכשנו בתחילת הקריירה, אלא מהיכולת שלנו להישאר רלוונטיים לאורך זמן. ובשביל זה אנחנו חייבים להמשיך ללמוד, לשכוח, וללמוד שוב.
אם בעבר היינו "ידיים עובדות" שתפקידן היה לבצע תשובות ידועות מראש, ובהמשך "מוחות חושבים" שפעלו בתוך גבולות הידע של המקצוע והתפקיד — הרי שבעידן שבו טכנולוגיה מחליפה גם ידיים עובדות וגם מוחות חושבים, נדרשת הגדרה מחודשת של הערך האנושי בעבודה.
בעולם שבו תוספת אינטליגנציה לארגון כבר לא דורשת עוד אנשים, הייחודיות שלנו טמונה במיומנויות האנושיות — ביכולת לשאול, לחשוב, לפרש, ליצור, לשתף פעולה, ולהוביל. ב-"איך" אנחנו עובדים בצוות עם עמיתים דיגיטליים, מנהלים כלים חכמים, משתפים פעולה עם אנשים, ומחזיקים באחריות על תוצרים שלא יצרנו לבד.
כפי שניסח זאת ד"ר מארק אוליבר גוולטיג, ממובילי פרויקט Human Brain Project בשיחה בפודקסט The Future Of Less Work: "אם כולם משתמשים בבינה מלאכותית, אין לך יתרון. חשיבה ביקורתית היא מה שמאפשר לנו ללכת צעד אחד מעבר למה שכולם יכולים לעשות."
וזו אולי המשמעות החדשה של הלימודים האקדמיים — לא ללמוד מה לחשוב, אלא ללמוד איך לחשוב. איך לשאול שאלות, לאתגר את המובן מאליו, לזהות ולנתח ההנחות, לייצר תובנות ייחודיות.
ודווקא משום כך, האקדמיה חשובה היום יותר מתמיד. לא כדי להכין אותנו לעבודה הראשונה, אלא לעולם שבו נצטרך להמשיך ללמוד כל הזמן. לא כדי להקנות ידע, אלא כדי ללמד איך לייצר ידע; לא לשנן או להעתיק תשובות אלא להטיל ספק, לשאול שאלות ולהעמיק בתשובות. לא רק ללמד עם כלים דיגיטליים, אלא ללמד איך לעבוד לצידם, להעריך את התוצרים, לחפש את ההטיות, לבקש עוד הסברים. ולעבוד עם אנשים אחרים.
זו המשימה החדשה של ההשכלה הגבוהה: לפתח את המיומנויות האנושיות שמאפשרות לנו להישאר רלוונטיים בעולם משתנה, ולבנות את הכלים שיאפשרו לנו להוביל את הקריירה שלנו קדימה.
ואולי זה מלמד אותנו שגם אם התואר עצמו כבר פחות חשוב, אקדמיה שמעזה להשתנות – חשובה עכשיו יותר מאי פעם.
תגובה אחת
מעניין מאוד!
השאלה אם לדעתך האקדמיה הישראלית(ובכלל) מסוגלת לעשות את השינוי מללמד ״מה לחשוב״ ללמד ״איך לחשוב״? אני מודה שאני קצת סקפטי כי האקדמיה נועדה להמונים ולדעתי לא ניתן ללמד איך לחשוב כשיש מאות סטודנטים בשנה כי:
א. זה דורש עבודה אישית
ב. זאת יכולת שלדעתי לאורך כל ההיסטוריה למדו באופן עצמאי
נכון להיום הייתי מחלק את תפקידי האקדמיה לשניים:
1. מחקר (דוקטורים/פרופסורים/מעבדות/מחקרים)
2. הכשרה(תואר ראשון/קורסי הסמכה)
המחקר לדעתי ישאר באקדמיה דומה לאיך שהוא היום כי שם אכן מתקיימים שני העקרונות שכתבתי למעלה(א׳ וב׳).
ההכשרות(שזה להבנתי עיקר מה שכתבת עליו) הופכות ללא רלוונטיות כי לא ניתן וגם מעולם לא היית כוונה ללמד בהן איך לחשוב, בנוסף לזה ״שורפים״ לסטודנטים 3-4 שנים כאשר אפשר לעשות את זה בהרבה פחות זמן בצורה אישית, עצמאית ואפקטיבית הרבה יותר.
השערה שלי היא שאנחנו נחזור לגלגול מסוים של קורסי הנדסאים, מה שמוכר היום כbootcampים, בין אם זה יהיה במסגרות אקדמיות ובין אם פרטיות.
אבל אין ספק שזה הולך להיות מרתק, מחכה לעוד מאמרים שלך בנושא, אמשיך לעקוב 🙂
הכותב, מרצה למדעי המחשב מהמוסדות האקדמיים.