השיחות האלה מגיעות היום כמעט ברמה יומית. החל"ת הפך לסיום העסקה. עשרים ומשהו שנים לא חיפשתי עבודה. אין לי מושג מאיפה להתחיל. כי בזמן שעבדנו העולם השתנה. והרגע הזה, שבו אנחנו מבינים שלא נצא לפנסיה מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום, מרגיש קודם כל כסוג של בגידה. עבור כל מי שכבר עבר כמה עשורים של עבודה, סביר להניח שיצאתם לדרך עם ציפייה לנהל את הקריירה במסלול מוכר וידוע, כזה המתחלק בגדול לשלוש תקופות:
תקופת הלימודים: עד סוף שנות ה 20 לחיינו למדנו מקצוע עם או בלי תואר. הלימודים האלה הגדירו אותנו מקצועית וסיפקו לנו את רוב הידע שנזקקנו לו בשביל לקיים בעזרתו 30-40 שנות קריירה.
תקופת העבודה: המקצוע שרכשנו הגדיר לנו מסלול קריירה, צורת התקשרות לעבודה וגם מקום עבודה. בין אם היינו שכירים או פתחנו עסק כבעלי מקצועות חפשים או אולי עצמאיים, מהנקודה הזו התפתחנו בסולם ברור יחסית, דומה מאד לזה של מי שהיו שם לפנינו. שכירים למשל, במיוחד עם עבדו במה שהוגדר כ"חברה טובה", יכלו לסמוך על יציבות יחסית, שמגיעה מהמעסיק. יכולנו להיכנס בשערי הארגון ולהסתכל למעלה, אל המנהלת שלנו, והמנהל שלה, וזה שלו, ולראות את כל הקריירה שלנו פרוסה לפנינו. המסלול הזה הגדיר לנו איך נראה קידום, התמקצעות, צבירת ניסיון וצרכי פיתוח. וידענו שיגיע השלב שבו נהיה בתפקיד מספיק בכיר, מנוסה או בעלי עסק בהיקף פעילות משמעותי, כאלה שיאפשרו לנו לשייט בנוחות עד לתקופה השלישית, אל הפנסיה.
תקופת הפנאי: זה פרק הזמן שבמהלכו אנחנו עתידים לחיות מהחסכונות שצברנו, לא נעבוד ונעסוק בפעילות פנאי. וידענו שבשלב הזה סוף סוף נוכל לעשות את כל מה שחלמנו, תכננו ודחינו.
עוד לפני משבר הקורונה כבר אפשר היה לזהות שהקריירה בעולם המשתנה לא עוקבת אחר המסלול המוכר והברור הזה. הטכנולוגיות החדשות שנכנסו בקצב הולך וגובר לכל התחומים בחיינו שינו את האופן בו אנחנו חיים, מתקשרים, צורכים וכן, גם עובדים. מקצועות ותפקידים השתנו, חלק התייתרו ואחרים נוצרו ומסביב אפשר היה לשמוע יותר ויותר על אנשים שמצאו את עצמם מחוץ למעגל העבודה מוקדם מהצפוי. השיח על הרובוטים שיקחו לנו את העבודה אמנם היה בחלל האוויר, אבל עדיין לא פגש את רובנו. וגם במקומות בהם התחילו להכניס טכנולוגיות, לעשות לטרנספורמציה דיגיטלית, לא הרגשנו עדיין את מלוא ההשלכות על משרות ותפקידים.
ואז הגיעה הקורונה והאיצה את התהליך.
וכשמבינים שהדרך משתנה, בין אם אתם עכשיו בבית, ללא עבודה או בחל"ת, וגם אם אתם עוד עובדים אבל כבר מרגישים את הסימנים, חשוב מאד להכיר בכך שאין דרך חזרה למה שהיה, למסלול הקריירה היציב, למשרה המוכרת. גם בלי הקורונה כבר היה ברור שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. המסלול המוכר כבר לא קיים ובמקום שלימודים-עבודה-פנאי יופיעו כ 3 תקופות חיים, הם מלווים אותנו עכשיו במקביל כל הקריירה.
ובשביל שנדע מה כן לעשות, חשוב שנבין למה זה קורה?
בעולם בו ידע, כלים וטכנולוגיות נוצרים בקצב הולך וגובר, לא סביר שהידע שלמדנו עד סוף שנות ה 20 יגדיר אותנו מקצועית לכל מהלך שנות העבודה. השינויים הרבים מקצרים מהותית את אורך חיי המדף של הידע וכבר אי אפשר להניח שמה שנלמד בשנים הראשונות יחזיק אותנו קריירה שלמה. במקביל הטכנולוגיה משנה גם את המקצועות, מיתרת את חלקם, יוצרת חדשים. לכן, לא משנה איזה מקצוע למדתם, סביר להניח שהוא לא יישאר כמות שהוא לאורך כל חיי הקריירה שלכם ואתם תצטרכו לעדכן את עצמכם בכל תחום שתבחרו ללמוד.
לכן אנחנו חייבים ללמוד, לשכוח וללמוד שוב, לעדכן גם את ה "מה" שאנחנו עושים וגם את ה "איך", במהלך כל השנים. ולקחת על זה אחריות, להשאיר זמן, תקציב ותשומת לב ללמידה והתפתחות, כדי להישאר רלוונטיים בשוק התעסוקה.
זה נכון לא רק למקצועות, גם לחברות ותעשיות. כבר אי אפשר להניח שאם נצטרף לחברה טובה או נקים עסק בתחום שהיה תמיד יציב וברור נוכל לשייט בו בנוחות כמו שעשו אלה שלפנינו. אפשר לראות את זה בשינויים שעוברים על החברות עצמן. כשמשווים את רשימת החברות במדד Fortune 500 על פני שישים שנה מגלים שרק 61 מהחברות, שהן 12%, שרדו. תחשבו על זה. כמעט תשע מתוך כל עשר מהחברות האמריקאיות הגדולות ביותר לפי הכנסה גולמית נעלמו לגמרי בתוך שישים שנה. יותר מכך, 88% מהמדד שישים שנה אחרי מורכב מחברות שלא היו קיימות לפני שישים שנה. במחשבה שניה, זה לא כלכך קשה לחשוב על כל אותן תעשיות שאנחנו מכירים שלא היו קיימות לפני שני עשורים.
לכן זה לא מפתיע שבתקופה הזו חברות וגם תעשיות נוצרות, משתנות, נעלמות בקצב מהיר ולכן עוד לפני הקורונה אפשר היה לצפות שגם זו שלכם לא תספק לכם קריירה לאורך כל השנים. הרעיון שאם נלמד מקצוע ואז תצטרף לחברה טובה תהיה לנו יציבות תעסוקתית לא מתקיים יותר.
ופנסיה? פנסיה לא תהיה לרובנו. אין מודל כלכלי שמאפשר לנו לחסוך 30 שנה בשביל לקיים 30 שנות פרישה. יכול מאד להיות שביום הולדת מסוים בגילאים מאוחרים נתחיל לקבל סכום מסוים אבל זה כנראה לא יאפשר לנו את מה שפעם קראנו לו "לצאת לפנסיה". ומעבר לסיבות כלכליות, איכות החיים המתארכת גורמת לאנשים רבים לבחור להמשיך לעבוד, בהיקפים כאלה ואחרים, מעבר למה שהוגדר בעבר גיל פרישה ומתוך הבנה שיש להם עוד מה לתרום והם לא רוצים פשוט להפסיק לעבוד בגיל שישים ומשהו, לעבור בבת אחת ממאה לאפס.
אפשר לצפות שהמעסיקים וגם הממשלה יעזרו בתהליך הזה, יעזרו לנו להבין את הפער בין מה שאנחנו יודעים לעשות לבין מה שצריך, ואיך להשלים את המיומנויות החסרות. אפשר לצפות מארגוני עובדים להסתכל לרוחב תעשיות ולעזור להכין מקצועות שלמים לשינויים שבדרך. ואפשר להניח שגם ארגונים יכנסו לנהל את הפער הזה כי בלי הכשרה ועדכון של האנשים בארגון לא יהיו לארגון את האנשים הנכונים לעשייה של מחר.
אבל עד שזה יקרה הדרך היחידה להבטיח לעצמנו יציבות תעסוקתית היא לשנות את האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו מקצועית אל מול שוק העבודה. להבין שאי אפשר להתבסס רק על מה שלמדנו, על התפקידים שעשינו. להבין איפה היכולות והניסיון שצברנו פוגשים היום את הצרכים המשתנים. מי זקוקים למה שאנחנו יודעים לעשות ואיך הם קוראים לזה. וגם, אילו פערי ידע וכלים אנחנו צריכים להשלים כדי שנתאים למה שמחפשים היום. לקחת אחריות ולנהל את השינויים במקום לתת להם לנהל אותנו. כי אם יש דבר אחד בטוח בעולם החדש, שקצב השינויים בו רק יגבר. והמיומנות החשובה מכולן תהיה היכולת שלנו להתאים את עצמנו. בהצלחה.
למעבר לתכנית "המדריך לקריירה בעולם משתנה":
