האינטרנט של החושים ישנה את חיי העבודה הדיגיטליים.
אחרי חודשים של עבודה דרך מסכים מהבית, בישיבות וידיאו מעייפות, העובדים מרחוק מבינים את הצורך בכלים חדשים לאיכות טובה יותר של מפגשים וירטואליים. במהלך הבידוד החברתי אנחנו מגלים את החשיבות של החושים האחרים והצורות הרבות בהן אנחנו חווים את העולם במציאות. אם בנורמלי החדש של עולם העבודה נמשיך לעבוד מרחוק יותר מבעבר, אז אנחנו זקוקים לטכנולוגיה שתחבר אותנו באופן קרוב ככל האפשר לדבר האמיתי. אנחנו צריכים חוויה שתכסה את כל היום שלנו, כולל הפסקות קפה, מפגשים חברתיים ואפילו מעבר מהבית לעבודה ובחזרה. ואנחנו צריכים שהיא תהפוך משיחה דרך מסכים לחוויה חושית מלאה.
האינטרנט של החושים
בשביל שזה יקרה נצטרך לעשות קפיצה ענקית קדימה, להשתמש בטכנולוגיות שהן כיום בלתי נתפסות. אנחנו מדברים על הרבה יותר מכלים שנותנים וידיאו יותר טוב, אלא על שיתופי פעולה דיגיטליים שירגישו כאילו אנחנו יחד באותו חדר.
לפני שנה פרסמה אריקסון את מחקר האינטרנט של החושים, שניתח יישומים אפשריים למציאות מדומה, מציאות רבודה וגם עוזרים וירטואליים כדוגמת אלקסה וסירי ביחד עם אפשרויות תקשורת מעולם ה 5G. המחקר צייר לנו איך יכול להיראות העולם שלנו כשנתחבר לאינטרנט של החושים. ואז הגיעה משבר הקורונה ובמחקר המשך בדקו מה חושבים עובדי צווארון לבן על עולם בעבודה וירטואלי שמעביר אותנו מרשת של מסכים לחיבור חוויתי מלא, כולל חיבור החושים שלנו אחד לשני.
על פי התמונה הזו, במשרד הווירטואלי של 2030 נוכל באמצעות האינטרנט של החושים להריח, לטעום ולגעת באמצעות עמדת עבודה רב חושית שתאפשר לעבוד בלי ולהרגיש עם, אנשים כמובן.
איך זה יכול להיראות?
לראות –
משקפי מציאות רבודה יחוברו למחשבה שלנו ויאפשרו לנו לראות את המחשבות בעולם המציאותי. המוח יהפוך להיות ממשק המשתמש שלנו ויחליף את המסכים, המקלדות, העכבר. ובתהליך הזה יטשטשו הגבולות בין העולמות הדיגיטליים והמציאות עד כדי כך שאולי אפילו לא נדע להבחין ביניהם.
דמיינו: עצם המחשבה על יעד הנסיעה, למשל, תעלה מול עיניכם מפה לניווט. תוכלו למקם חפצים דיגיטליים במרחבים אמיתיים באיכות גבוהה עד כדי כך שאפשר יהיה לחשוב שהם באמת שם. דמיינו למשל את הציור שאתם אוהבים מהמוזיאון אצלכם על הקיר.
לשמוע –
עזרים דוגמת סרט ראש יאפשרו לנו להעביר קול ישירות אל המוח ולייצר סביבת שמע אחרת. במקום לשים אזניות כדי להשאיר בחוץ את הקולות של הרחוב או לשמוע מוסיקה נגדיר לעצמנו את הסביבה שאנחנו רוצים לשמוע ונייצר סביבנו בועת קול.
דמיינו: שאתם שומעים את הנשימות או הצעדים של דמות במשחק או של עובד בישיבה. או מכניסים את עצמכם לסביבה של שקט באמצע הסלון כשמסבבכם ילדים בזום.
לחוש –
צמיד לביש מעביר למערכת העצבית שלכם את מה שצריך כדי לייצר את התחושה המתאימה למשהו שהוא בכלל לא כאן, במציאות. נוכל להעביר תחושת משקל ותנועה לחפצים דיגיטיליים ואנחנו נרגיש כאילו הם מציאותיים.
דמיינו: שאתם יכולים ממש לחוש את הצורה והטקסטורה באייקונים דיגיטליים או להרגיש את המוצר שאתם שוקלים לרכוש ברשת.
לטעום –
באופן דומה נוכל לחוות טעמים דיגיטלית. כבר היום אפשר לראות טכנולוגיות מזון שמטפלות במרקם ובטעם של מה שאנחנו אוכלים. לכך יהיו השלכות משמעותיות בעולמות התזונה והבריאות, כשנוכל לאכול בריא מבלי לאבד את הטעם של מה שאנחנו אוהבים.
דמיינו: נוכל לטעום את מה שבישלו בתוכנית הבישול או לחלוק עוגה עם חבר במפגש דיגיטלי.
להריח –
נוכל באמצעות עזרים גם להעביר ריחות באופן דיגיטלי
דמיינו: נוכל להריח את הסצנה בסרט, את התבלינים בחנות, גם את הבושם של החברים במפגש דיגיטלי.
להרגיש –
האינטרנט של החושים יוצר עבורנו סביבת עבודה שבה כל החושים שלנו מעורבים כדי נוכל להרגיש שאנחנו ביחד גם מרחוק. דמיינו עמיתים שיכולים להתיישב לידכם במשרד שבבית, באופן שיראה, ישמע וגם ירגיש כאילו הם ממש שם. תוכלו ביחד לעשות שימוש בכל דבר במרחב, לכתוב על לוח מחיק, לעבוד על קובץ משותף. תוכלו לשוחח בשפות שונות ולשמוע אחד את השני בשפה שלכם. ותוכלו להרגיש את האווירה, התגובות, החששות, הרחשים, ממש כאילו אתם יחד בחדר אחד. ובמהלך הפסקת קפה וירטואלית מישהו יביא עוגה ותוכלו לטעום אותה. (מסתבר שבעתיד אפשר יהיה לאכול עוגה וגם להשאיר אותה שלמה…).
האתגרים
אבל יש כאן גם כמה אתגרים לא פשוטים.
כבר היום, בתרבויות שונות, יש משמעות שונה למשל להרמת קול. מה שבישראל למשל יחשב כשיחה ערה, עשוי באסיה להיחשב כחוסר הסכמה לא מקובל. בשביל שכלים דיגיטליים ידעו לתרגם רגשות, הם יצטרכו לדעת לתרגם מערכות חברתיות מורכבות.
וזה לא הכל.
זה אולי מרגש לחשוב שנוכל לדעת איך לקוח בפגישה מגיב למצגת שלנו. אבל זה גם אומר שמעסיק יודע איך אנחנו מגיבים לתקשורת שלו. נחמד לחשוב שנוכל לייצר את דוח פשוט על ידי כך שנחשוב עליו. אבל האם זה אומר שהארגון יוכל לדעת מה אנחנו חושבים?
מצד אחד, כבר התרגלנו לכך שיש מסביבנו מצלמות שמזהות אותנו ובכיסנו נייד שיודע בכל רגע איפה אנחנו נמצאים, במה התעניינו ומה אנחנו אומרים ומחפשים. אבל בעולם העבודה אנחנו עדיין לא רוצים לחשוב על כך שהארגון ייכנס לנו אל תוך הראש ויקרא לנו את המחשבות והרגשות.
מה שכבר ברור, משבר הקורונה יהווה נקודת מפנה דיגיטלית ובמשרד הווירטואלי של 2030 כלי המפגש מרחוק יאפשרו לנו חוויה רב חושית, דומה הרבה יותר לחוויית המפגש הפיזי.
יהיה מעניין.
