מסע קריירה באמצע החיים והשבוע:
הפוסט הזה כתב את עצמו תוך כדי אפיית עוגה. השבוע היה לא פשוט עבורי, מתח אותי אל מקומות שממש ממש לא נוח לי בהם. אז ברגעים האלה, כשכולי מחוץ לאזור הנוחות, אני הולכת לאפות. חצי שעה, שעה ויש עוגה או חלה או עוגיות. בני הבית מרוצים ואני איזנתי את עצמי מחדש. אבל בשביל להבין את האירוניה בסיפור הזה אני צריכה לספר לכם עוד משהו עלי ועל אפייה. עד לפני 15 שנים אפייה הייתה מחוץ לאזור הנוחות שלי. בבית שהגעתי ממנו אפייה תמיד הייתה סיפור שצריך לאסוף עבורו אנרגיה ולרוב התוצאה לא משהו. בבית שנישאתי לתוכו הסתכלו על תבנית וצמחה שם עוגה כדרך אגב. אז אתם כבר מבינים שלא היה לי סיכוי, פשוט לא התקרבתי לתחום הזה. עד שלא הייתה לי ברירה. גרנו בחו"ל, מסביב כבר אין משפחה ואם אני לא אכין לא יהיה. אז הכנתי. ואז, כשסבתא, זו מהעוגה שאופה את עצמה לבד, הגיעה לבקר, הבן שלי ביקש ממנה להכין עוגה כמו של אמא. זהו, ככה יצאתי מאזור הנוחות ומצאתי שלא רק שנוח שם, אני למרבה ההפתעה אוהבת את המקום הזה והוא אוהב אותי.
הייתי צריכה את התזכורת הזו כשפגשתי את אי הנוחות השבוע וכל האינסטינקטים שלי היו לברוח אל המחוזות החמימים של המוכר והידוע. כבר כמה שנים שאני עוסקת במקביל לעבודתי בארגון גם בעשייה מרתקת בתחום האסטרטגיות לעולם העבודה החדש, האישי, הארגוני, החברתי. בתהליך הזה, בעודי בארגון, עברתי המון מחוזות אי נוחות. החל מעצם ההתמודדות עם השאלה מה ואיך אפשר לעשות בכלל כל עוד אנחנו שכירים דרך כל ההתמודדות עם העשייה העצמאות, עוסק מורשה, מע"מ, חשבוניות, כל מה שאנחנו השכירים בכלל לא מבינים. לקראת היציאה מהארגון דחפתי את עצמי מיד אל הלא נודע, אל האזורים שלא נגעתי בהם בעבר. בחרתי כדבר הראשון שאני עושה לפתוח סדנא להרשמה חיצונית. הסדנא לא חדשה, עשיתי אותה כבר בתוך ארגונים כמה פעמים בהצלחה רבה. ודווקא הסדנא הזו דיברה אלי כי היא אורזת את כל מה שאני מאמינה בו, את הצורך שלנו לנהל את הקריירה שלנו ממקום מודע ולא מתוך פחד או תגובה לשינויים מן החוץ. והוא מאגדת בתוכה את כל הכלים שאספתי בדרך. אז הבנתי שזה הדבר הראשון שאני רוצה לעשות מחוץ לארגון, לעזור לאנשים לראות את הדרך, לקבל ולהתנסות בכלים, להסיר את הפחד, לחדד את האפשרויות.
ולא היה לי מושג מאיפה להתחיל. חבר הושיט לי יד. חבר שמוביל ארגון מדהים של קורסים וסדנאות לעולם החדש. זה פתר לי את כל סימני השאלה. מילים שלא ידעתי מה לעשות איתן כמו דף נחיתה, מענה לפונים, תשלום, מקום, כיבוד. היה לי נוח להשאיר את כל זה למישהו אחר. ואני עשיתי את הדבר האחד שאני יודעת לעשות, לכתוב על התכנים, לדבר אל האנשים שנמצאים היום בדיוק בצומת הזו. וכאן פגשתי את אי הנוחות שלי, זו ששלחה אותי השבוע לאפות. הרעיון של "למכור", של לדבר לא רק על התוכן, גם על הפעילות, גורם לי אי נוחות רבה. אני רגילה פשוט לספר את עולם העבודה ומי שזקוק לתכנים יוצר קשר, בזמנו החופשי. אבל סדנא נקבעת עם תאריכים ומקום ולו"ז ואני מצאתי את עצמי עונה לטלפונים, מסבירה, מספרת, וגם מוכרת. מוכרת כי זה מוצר טוב ומי שייהנה ממנו צריך לדעת שהוא קיים ומה הוא עושה בשבילו. והיה לי לא נוח עם הקטע הזה.
בגלל זה אפיתי השבוע די הרבה. למזלי, בצק השמרים עשה עבורי הרבה יותר מתמיד, הוא הזכיר לי את מה שהייתי צריכה לזכור. שזה שאני באזור אי נוחות לא אומר שלא נלמד להתחבב אחד על השני, אפילו לנהל רומן סוער. וכל מה שאני צריכה בינתיים זה לערבב, ללוש, לשים לתפיחה ולדעת זה יצליח, רק צריך אמונה וסבלנות.
אם זה נשמע לכם כמו משהו שמתאים למסע שלכם, מוזמנים להצטרף אלי. עוד פרטים בלינק. https://elevation.academy/course/nirit-cohen/
