בהתחלה לימדו אותנו להקליד. חלקנו עוד למדנו פקודות DOS כי בשביל לעבוד עם טכנולוגיה צריך ללמוד לעבוד בשפה שלה – להקליד במקלדת, ללחוץ על עכבר, לכתוב פקודות ואפילו קוד. גם אחרי שהופיע בחיינו מסך המגע רוב העבודה שלנו מתבצעת דרך המקלדת. מחשבות נכתבות ורעיונות חייבים להתכנס לתוך תאים, טפסים, קוד. להיות "טכנולוגיים" פירושו לדעת איפה נמצא התפריט הנכון, איך לעצב טבלה, או איך לכתוב שאילתא למערכת. אולי בגלל זה, כשפרצה לחיינו הבינה המלאכותית היוצרת הנחנו ששוב נצטרך ללמוד לדבר בשפתה. כך התפתחו להן הכשרות ללימוד כתיבת "פרומפטים" ונולדו מודעות דרושים עם מקצוע חדש: "מהנדסי פורמפטים".
רק לרגע. כי תוך זמן קצר החוזה הזה השתנה. במקום להקליד, פשוט אמרנו את זה והמערכת הבינה. אפילו בלי ניסוח מוקפד, בלי צורך להגדיר ובטח לא לשלוט בשפה טכנית. רק לדבר.
זה היה הרגע שבו העבודה התחילה לדבר בחזרה.
זה שינוי עמוק, שינוי שעדיין מתרחש סביבנו. לא רק כי הטכנולוגיה משתנה אלא כי הדרך לעבוד משתנה. העבודה עצמה התחילה להקשיב לנו. זה הרבה יותר משחרור מהמקלדת. קודם כל, כי מסתבר שלוקח לנו פי ארבע לכתוב משהו מאשר לומר אותו. אבל יותר מזה, אנחנו נפתרים מהצורך להבנות את המחשבות שלנו כדי שהמכונה תבין אותן ולדבר כמו שאנחנו חושבים. במקום לפרק מחשבות להנחיות טכניות עבור הטכנולוגיה, אנחנו יכולים פשוט לדבר, ממש כמו שאנחנו חושבים. והטכנולוגיה מבינה. אם תשימו לב, כשאתם מדברים היום לצ'ט הוא מבין אתכם כשאתם אומרים "אוטו", "רכב", "תחבורה" ובתוך ההקשר מבין אם התכוונתם לאותו הדבר או שאתם מדברים על דברים שונים.
כשהשיחה מחליפה את הקוד
החפשיות בה אנחנו יכולים להתבטא
ולהפעיל "עבודה" יש השלכות עמוקות על מה שאני יכולים לעשות ולדעת.
לדוגמא, אנשים שמדברים למכונות יכולים אולי לומר דברים שהם לא יגידו לאנשים.
סטארטאפ בשם Arthur Vibe בונה כלי AI שמנהל שיחות עם עובדים כדי לזהות דפוסים
לרוחב השיחות השונות שהוא מנהל איתם בכל נושא. עכשיו דמיינו תחקיר אירוע בזמן אמת
שבו המערכת יכולה לדבר עם כל מי שמעורב, לשאול שאלות המשך בהתאם לשיחות קודמות
ולזהות דפוסי פעולה קשורים לאירוע. או "סקרי בריאות ארגונית" שנעשים על
ידי כלי שמנהל באופן שוטף שיחות קצרות עם אנשים ומציף בזמן אמת את מה שצריך לדעת.
אנחנו בדרך לעולם שבו הבינה המלאכותית, כמו התקשורת, הענן והרשת, תהפוך מחכמה לשקופה ופשוט תהיה מסביבנו. אנחנו נדבר אליה והיא תעבוד עבורנו בלי מסך, בלי מקלדת, בלי פרומפט. כי במקביל להתפתחות השיחה הקולית מתרחש שינוי נוסף: הבינה המלאכותית הופכת להיות סביבתית (Ambient), לא כזו שמופעלת כשמקלידים או מבקשים, אלא כזו שנמצאת שם כל הזמן. מקשיבה. לומדת. מתערבת רק כשצריך. ונעלמת כשלא.
זה היומן שמתזמן עבורך כי הוא שמע בפגישה שאמרת שתפגשו שוב בעוד שבועיים, או העוזר שכותב סיכום פגישה בלי שביקשת, בסגנון המועדף עליך. זו לא רק צורת תקשורת, זו אינטואיציה לומדת שעושה את העבודה לא רק קלה יותר אלא חכמה יותר. ואם זה מרגיש לכם מפחיד, תזכרו שאתם כבר היום מסתובבים עם טלפון נייד שיודע בכל רגע איפה אתם נמצאים, איפה אתם מתוכננים להיות ומתריע לכם מתי לצאת כדי להגיע לשם.
מהטכנולוגיה אל האדם ומהאדם אל מה שחשוב
כבר שנים שאנחנו מבלים יותר זמן ב"עבודה על העבודה" מאשר בעבודה עצמה: פתיחת כרטיס, עדכון סטטוס, ניסוח משימות, מעקב אחר משימות, ישיבה על ישיבה, שיחה על שיחה. אולי, כשנפסיק להתרכז בצורך לדבר עם הטכנולוגיה, נתפנה לדבר עם אנשים. כי כשעבודה מתחילה להבין אותנו יש סיכוי שנוכל לחזור ולהתמקד במה שבאמת באנו לעשות, בערך המוסף הייחודי לנו. דמיינו בינה שיודעת לחבר בין היכולת לשמוע אותנו מדברים, לראות אותנו דרך מצלמות ולגשת לנתונים דרך חיישנים וחיבור לענן. חברה בשם Suki למשל משתמשת בבינה סביבתית כזו כדי להוריד את הנטל של תיעוד רפואי מצוותים רפואיים ולפנות מחדש את הקשב לחולה. הבינה נמצאת בחלל המרפאה, מקשיבה, מתעדת, מקודדת ואפילו מציעה טיפול מאפשרת לרופא להיות עם המטופל במקום להקליד במקלדת. אבל יותר מזה, ברגע שהמערכת יודעת לפעול ברקע, להתערב בזמן אמת, ולספק תמיכה בלי לדרוש תשומת לב, היא מביאה לרופא את כל מה שהוא צריך כדי לאבחן ולטפל.
החושים שאנחנו מספקים לבינה המלאכותית יאפשרו לה לעבור מבעד למסכים ולאחד בין העולם הפיזי והדיגיטלי. אבל זו לא רק מהפכה טכנולוגית — זו מהפכה אנושית. ככל שהמערכות הקוליות והסביבתיות יבשילו, הן ינמיכו את החומות שהדירו את מי שלא דיברו את שפת הכלים ויפתחו את הדלת לאנשים שפעם לא הצליחו להשתלב. כשהממשק הוא שיחה, העבודה מתמקדת סוף־סוף במה שאנחנו רוצים לעשות, לא בכמה טוב אנחנו יודעים להפעיל את המערכת.
בעולם כזה, כולם יכולים לעבוד. לא צריך לדעת להקליד, לכתוב קוד, ללמוד פרומפטים. אנחנו רק צריכים לדעת להגיד מה אנחנו רוצים. עם כלים שמקשיבים, רואים ומבינים, העבודה הופכת להיות קשובה יותר, נגישה יותר, אנושית יותר. היא לא דורשת שתדעו איך לתפעל מערכת, רק שתדעו להגיד מה חשוב. וזו באמת המיומנות החשובה.
