בין אם אנחנו שכירים או עצמאיים, רובנו לא עובדים היום באותה צורה שבה עבדנו לפני חודשיים. הקורונה פגעה בהסדרי העבודה המסורתיים, אלה שהיו בתוקף במאה השנים האחרונות. אי אפשר לקום בבוקר לנסוע לעבודה, ליום עבודה במשרד המסורתי ובשעות העבודה המסורתיות. ובהקשר הזה, גם מי שעבד יחסית בשעות גמישות וגם מי שנסע בבוקר למשרדים שיתופיים חדשניים מגלה עכשיו שזה לא אפשרי. בעצם, כל אלה מאיתנו שהעבודה והפרנסה שלהם תלויה ביכולת הזו, מתמודדים עכשיו עם השאלה איך מתארגנים על עבודה מהבית? איך מתפרנסים? וגם איך לנהל עובדים מרחוק?
זה מתחיל בחשיבה אחרת, שמבינה שאין פתרון אחד לכולם ואפילו לכל אחד מאיתנו יש יותר מפתרון אחד שאפשר לבחור בו. קחו לדוגמא את התפיסה בבסיס פרויקט "דרך ערך" של נתיבי איילון שמסתכל, גם בימים כתיקונם, על האופן בו אנחנו יכולים לגוון את דרכי ושעות ההגעה שלנו למקומות העבודה כדי לטפל בפקקים בשעות העומס. הרעיון הזה, שמבקש לשבור את הדפוס של כניסה יומית לרכב באותה שעה כדי לנסוע לאותו משרד, זה בדיוק הרעיון שאנחנו צריכים עכשיו לאמץ לרוחב כל העשייה שלנו.
כבר כמה שנים שאנחנו מדברים על כך שעולם העבודה הולך ומשתנה. ראינו סביבנו צורות עבודה חדשות, שינויים שנבעו מטכנולוגיה ואוטומציה, וכן, ידענו כבר שבתוך העתיד המתהווה סביבנו יש תפקיד לטכנולוגיה, לתקשורת, לעשייה מרחוק. פגשנו את זה ביכולת לגייס אנשים ממקומות שונים, בצורות של עבודה גלובלית, ביכולת ללמוד דרך הרשת, לבנות זהות מקצועית, לנהל עסק או ניהול עובדים מרחוק.
ואז הגיע ניסוי על רטוב בהיקף גדול יותר מכל מה שאפשר היה לדמיין וזרק אותנו בבת אחת למים העמוקים ברמות שונות של מיומנות בשחייה. יש מי שמאמינים שזו הדרך ללמוד לשחות. ויש מי שמאמינים שככה טובעים. בכל מקרה, אנחנו במים העמוקים. אפשר לחכות לגלגלי הצלה שמישהו יזרוק לנו. אפשר לקוות. אבל האם אתם באמת מאמינים שזה יחזיר אותנו למה שהיה?
אנחנו לומדים עכשיו בדרך הקשה מה, כמה ואיך אפשר לעשות את מה שאנחנו עושים, אבל מרחוק. ודבר אחד בטוח, החזרה לשגרה לא תחזיר אותנו לנקודת המוצא. גם במונחים של ההתנהלות האישית שלנו וגם במונחים של עבודה, הלמידה הזו סביב כל מה שאפשרי תהיה הבסיס החדש ליום שאחרי.
התגובה האוטומטית של רבים מאתנו שזה לא עובד. אי אפשר להתרכז, ללמוד, לשתף פעולה, לקדם עבודה באופן יעיל. ברור שאי אפשר אם מנסים לעשות את אותו הדבר, רק מרחוק. התשובות לא נמצאות שם. הן נמצאות בשאלה המעניינת באמת וזה איך מתארגנים מחדש על מי שאתם מקצועית בצורות חדשות.
תראו מה כבר קורה סביבנו. בשביל להתמודד בתקופה הזו שינינו באופן מהותי את האופן בו אנחנו עושים כמעט הכל – איך אנחנו עובדים, נפגשים, קונים, לומדים, מתאמנים, מטפלים. וכן, אנחנו רוצים שהכל יחזור לקדמותו כמה שיותר מהר אבל יש מקומות שיושפעו עד כדי כך שהם לא יחזרו להיות כשהיו.
בסוף התקופה הזו עשרות אלפי הנהגים שעומדים בפקקים בדרך לעבודה בשעות העומס ישאלו את עצמם שאלות לפני שיחזרו לעשות את זה. וסטודנטים שגילו קורסים מקוונים איכותיים שאפשרו להם להבין את החומר ולעשות את התרגילים אולי לא ירצו לחזור לכיתה אל המרצה והלוח הלבן. ואפילו נכדים שהתרגלו לנסוע לסבא וסבתא פעם בשבוע מגלים עכשיו שאפשר לדבר בסקייפ כל יום, וסביר להניח שימשיכו לעשות זאת גם אחרי שהכל יסתיים.
ועוד לא התחלנו להיות יצירתיים באמת, מה שיקרה כנראה יותר ויותר ככל שהזמן יחלוף ונפסיק להניח שאו-טו-טו חוזרים למצב שהיה.
זה הזמן לנתק את הישות המקצועית שלכם מהמקצוע, מהתפקיד, מהצורה המדוייקת שבה אתם רגילים להביא את עצמכם לעבודה. ובמקום, לשאול את עצמכם חמש שאלות:
- מה הערך שאני מביא?
- עם מי אני צריך לשתף פעולה כדי להביא את הערך הזה?
- מי זקוקים לו?
- איך הם קוראים לזה?
- איך הם ידעו שאנחנו קיימים?
ואז לבדוק איך אתם מגוונים את מי שאתם, מגדירים את עצמכם מחדש, מאפשרים לעצמכם יותר גמישות, קצת פחות הגדרות קשיחות של מקצוע, תפקיד, משרה, עסק, וקצת יותר תיק קריירה, מלשון תיק מניות, כזה שמאפשר לכם להיות גם וגם, לספק גם וגם, לייצר ערך גם וגם, אפילו לעבוד עבור גם וגם.
עולם העבודה החדש מאפשר הרבה יותר גמישות גם בהגדרות המקצועיות של מי שאנחנו וגם בצורות שבהן אנחנו יכולים להביא אותן לידי ביטוי, לחבור לעשייה עם אחרים, להתפרנס. ובתקופה כזו אפשר לגלגל גם רעיונות לשינוי קריירה.
אין כאן תשובה אחת ברורה לכולם. אין כאן מתכון מובטח שרק צריך למלא כדי שהשינויים לא יפגעו בנו.
אבל יש כאן המון אנשים חכמים שיכולים ביחד לייצר רעיונות. כי אין לנו ברירה, ועדיף לחשוב ביחד.
נכתב עבור פרויקט "דרך ערך" של חברת "נתיבי איילון"
תגובה אחת
מעניינת וקולחת
תודה רבה