עולם העבודה המשתנה משליך על מרחבים שונים בחיים שלנו. הוא פוגש אותנו בקריירות האישיות, אנחנו רואים את השינויים שהוא מזמן לנו כמנהלים ובעלי תפקידים בארגונים והוא גם מציב בפנינו אתגרים חדשים במרחב המדיניות הציבורית, בעולמות השונים של כלכלה, חברה וחינוך. מכל מעגלי העשייה, דווקא זו הציבורית מאתגרת אותנו במיוחד, אולי בגלל המרחק בין עשייה לתוצאה. כשאנשים מבינים שהגיע הזמן להתאים את הקריירה שלהם לעולם החדש הם יכולים לקחת אחריות על התפתחות, התחדשות, השתנות. בארגונים, המרחק הזה קצת יותר גדול אבל הוא לא יכול להיות גדול מידי כי ארגון שלא יצליח להשתנות ביחד עם השינויים שבחוץ ממילא לא ישרוד לאורך זמן.
במישור הציבורי, לעומת זאת, גם במקומות שכבר יש שיח, אולי אפילו יש כבר הבנה שמשהו צריך לזוז, המרחק מכאן ועד תכנית ויישום גדול הרבה יותר. שזו בעיה קשה במיוחד לאור העובדה שבמסע אל עולם העבודה העתידי קיימים כשלי שוק משמעותיים. אלה אזורים בחיים שלנו שבהם המדינה חייבת להתערב, שכן אם לא תעשה זאת, לא יצליחו כוחות השוק לבד לקחת אותנו קדימה למקומות הנכונים, כדי שנהיה כולנו מוכנים ברמה האישית, הארגונית, החברתית והמשקית. כי עולם העבודה העתידי מאתגר את כל מרחב חיי ההשכלה, העבודה והפרישה שלנו. אנחנו זקוקים למערכת חינוך שצריכה, אם לצטט את העתידן תומאס פריי, להכין את האנושות לעולמות לא ידועים, להכין את החשיבה למחשבות שאנו לא מסוגלים להעלות על הדעת, להכין את הנחישות למאבקים שאנחנו לא יכולים לדמיין. בהמשך מחזור החיים אנחנו רוצים מערכות השכלה והכשרה מותאמות לעידן שבו הידע מתיישן במהירות ואי אפשר לסיים "לימודי מקצוע" עד סוף שנות ה 20 לחיינו וחייבים להנגיש השכלה לאנשים על פני כל החיים. במהלך חיי העבודה צריכה המדיניות הציבורית להגן על העובד באשר הוא עובד, במקום על השכיר באשר הוא שכיר, כדי לאפשר לאנשים לעבוד בכל צורות העבודה החדשות מבלי לפגוע בזכויות שלהם. ובהמשך, לתמוך בחיי קריירה ארוכים יותר, להגדיר מחדש את המשמעות של פרישה ומהי בכלל פנסיה.
הצורך לעצב עכשיו מדיניות ציבורית לעולם החדש הוא גם צורך דחוף וגם הזדמנות מופלאה. הבעיה היא שהקצב של ההשתנות של המדיניות הציבורית לא תואם בתקופה הזו את קצב השינויים. ולכן איפה שניתן, אפשר לראות את כוחות השוק כבר פועלים מתוך אוסף ההזדמנויות לטפל בפערים. בעולמות ההשכלה וההכשרה אנחנו רואים היום התפרקות של המוסדות הישנים, האקדמיה, התארים, ועלייתן של מערכות למידה במנות קטנות, עצמאיות, על פי דרישה. אלה עדיין לא נותנות פתרון כולל, בטח למי שלא מודע לצורך לפתח את עצמו ולמי שאין לו גישה או יכולת למידה עצמית. אבל המערכת הזו, של למידה שוטפת והצורך להישאר מעודכנים, היא מערכת שכן נדחפת על ידי כוחות השוק ותקרה כנראה בלוחות זמנים יותר מהירים ממה שהמדינה יכולה לייצר. אנחנו גם רואים את גופי החברה האזרחית מתמודדים עם אתגרים של אוכלוסיות שמתקשות להתמודד עם המעברים, עם הפערים, עם מהלך חיי עבודה וקריירה שמתארך ומשתנה. אנחנו אפילו רואים מערכות עסקיות וחברתיות שמנסות להתמודד עם אתגרי החינוך ואפילו לאפשר צורות עבודה חדשות.
באופן כללי, אפשר להניח שכוחות השוק יטפלו בפערים באותם מקומות שמאפשרים התערבות מחוץ למערכת הציבורית. אבל זה לא מספיק. יש מקומות שכוחות השוק יכולים להתמודד איתם, אבל יגיעו לתוצאות שאינם בהכרח לטובת כלל הציבור ועשויים לתרום להגברת פערים בחברה. ויש מקומות שמערכות לא ציבוריות לא יכולות להניע כלל וחייבים להאיץ את השינוי של המדיניות הציבורית. לכן, חשוב להבין את התחומים בהם, בלי שינוי במדיניות הציבורית ובלי התערבות מדינה, לא נוכל להתאים את עצמנו כדי שלא תפגע התחרותיות שלנו כעובדים, כארגונים, כמשק וגם המרקם שלנו כחברה.
ניתן למנות 6 תחומים שבהם התערבות המדינה היא החשובה ביותר כדי שעולם העבודה החדש יהיה טוב יותר:
1. התאמת מערכת החינוך
באופן ברור, תחום החינוך בכלל, ובתוכו הצורך בפיתוח יכולות ומיומנויות מותאמות לעולם העתידי, הוא הנושא החשוב ביותר העומד לפתחה של הממשלה. זה אולי לא מפתיע, שכן מערכת החינוך בישראל היא כמעט כולה ציבורית וריכוזית. גם אם יש כאן גורמים שרוצים להשפיע ולהתאים את המערכת, אם הם פועלים מחוץ למערכת הציבורית אין להם יכולת להשפיע בהיקפים הנדרשים. כוחות השוק אכן יצרו טכנולוגיות רבות הפונות לתחום שאנחנו קוראים לו K-12 (גן עד י"ב), תחום שזה לשם EdTech, אבל גם כאן שומעים את הקושי בכך שהלקוחות הם לרוב מערכות ממשל וציבור, שלא ממהרות לאמץ את החדשנות הצומחת מלמטה, ואולי בצדק מבחינתן. בסופו של דבר, ההורים והתלמידים הם "קהל שבוי" של מערכת החינוך הציבורית ואין להם באמת קול או יכולת להשפיע. ומהצד השני, אפשר להבין למה אנחנו לא רוצים לחיות במדינה שמאפשרת למי שיכול לטפל במערכת החינוך ומשאירה את מי שלא יכול מאחור. ברור, אם כן, שזה הנושא הראשון שעולה בצורך של המדינה להתכונן לעולם החדש, הן מבחינת התכנים, הכישורים, המיומנויות, דרכי ההוראה ואולי הכי חשוב, הערכים.
2. צמצום פערים חברתיים
ביחד עם נושא החינוך אבל גם מעבר אליו, עולה הצורך להתייחס לפערים החברתיים, לטפל בגיוון, בשוויון, באוכלוסיות מוחלשות ואיתם גם בכל מי שיפגע בשינויים בעולם העבודה המשתנה. זה כולל לוודא איכות החינוך וההכשרות גם בפריפריה וניצול ההזדמנויות שמזמן דווקא לפריפריה עולם שבו עבודה כבר איננה מקום שהולכים אליו אלא משהו שאנחנו עושים.
3. תשתית תומכת לכל צורות העבודה משכיר עד עצמאי ומה שביניהם
נושא נוסף שמהווה כשל שוק לטיפולה של הממשלה הוא באופן שבו מערכת יחסי עבודה מפלה היום בין שכירים לעצמאיים, ואינה מכירה, סופרת או תומכת בצורות העבודה החדשות. כאן נדרשת התאמת רגולציה לעולמות העבודה החדשים. זה כולל מצד אחד לשמור על העובד בלי קשר להיותו שכיר, עצמאי או שילוב שלהם, מועסק על ידי חברות או אולי בכלל דרך הענן. ומהצד השני לאפשר לארגונים להעסיק אנשים בצורות שונות, בשילובים שונים, בהיקפים שונים, לא בגלל שזה חוסך בזכויות סוציאליות אלא דווקא בגלל שזה פותח גמישויות וגישה לעבודה למי שלא רוצה או לא יכול לעבוד ממרכזי התעסוקה במשרה מלאה וקבועה.
4. תמיכה במעברי קריירה באמצע החיים
בהמשך מחזור החיים עולה הצורך לעזור במעברים לאלה שהקריירה שלהם תצטרך להשתנות ואין להם את הכלים לנהל בעצמם את המעבר הזה, מה שדורש מהמדינה לייצר תשתיות חדשות להכשרה והסבה, לתמיכה בתקופות מעבר, אולי אפילו לשכר בסיסי לכולם. אלה כוללים גם את היכולת לסמן תחומי עשייה עולים ושוקעים ולעזור לסמן לאנשים את היכולות שצריך לעדכן ולחבור לתעשיות ומעסיקים לייצר את ההכשרות המקצועיות של העתיד.
5. עדכון מערכות פרישה ופנסיה
עד לפנסיה. כאן נדרשת הגדרה מחודשת של קריירה בתקופות מאוחרות בשילוב עם תגמולים שחסכנו לשנים האלה וטיפול בכל הקשור לחקיקה בנושאי גיל ותנאי פרישה מתוך הבנה שאנשים ימשיכו לעבוד אבל צריכים להיות מסוגלים לעבוד בצורות שונות ובעצימות שונה במהלך חיי הקריירה ולא בהכרח לעבור מאחד לאפס ביום הולדת עתידי כלשהו.
6. התאמת השירות הציבורי
בתוך העשייה הציבורית לעתיד, אי אפשר לדלג על הצורך של השירות הציבורי להסתכל על עצמו, להסיר חסמי בירוקרטיה ולהתקדם אל התקופה הנוכחית בתהליכים, מערכות, גישה ושירותים. וכן, גם בצורות התעסוקה של המדינה כמעסיק. ואולי בתוך כל אלה, גם לסמן עבור השוק את התחומים שבהם המדינה לא מתכוונת לעסוק או לא יכולה לפתור ובכך לעזור דווקא לשוק החופשי להציב יעדים ולהקצות משאבים ולכוון את התעסוקה והיזמות העתידית.
ברוח התקופה הפניתי את השאלה הזו גם אל חברי הרשת בקבוצות שונות, כאלה שמייצגות דורות שונים, תחומי פעילות שונים. והרשת הגיבה במהירות עם מאות תגובות, כולן רציניות, חלקן אפילו ארוכות. 50% מהתגובות התייחסו לצורך להתחיל קודם כל עם טיפול במערכת החינוך. 15% נוספים התייחסו לצורך בסגירת פערים חברתיים, כולל טיפול בחינוך ובתעסוקה בפריפריה אבל גם התייחסות לגיוון אוכלוסיות. עוד 15% התייחס לצורך לתמוך בעצמאים וצורות העבודה החדשות. ועוד כ 15% התייחסו לאחריות המדינה כלפי העובדים באמצע החיים, הצורך לעזור לאנשים לעבור לעולמות החדשים, לטפל בסוגיות פרישה וברמת חיים בסיסית לכולם. ה 5% האחרונים אמרו שהמדינה צריכה קודם כל לטפל בשירותים שהיא עצמה נותן ובעצמה כמעסיק, וכמה שטענו שטוב תעשה אם לא תתערב כלל.
הנושאים האלה הם לא ייחודיים לנו. במפגש השנתי שמתקיים בתקופה זו בדאבוס אפשר לראות גם השנה שיח רחב על הצורך במדיניות ציבורית מעודכנת לקראת עולם העבודה העתידי. אנחנו רק צריכים לוודא שגם אנחנו נהיה בין המדינות שיובילו את היכולת לצעוד אל העתיד.
