התרבות הארגונית שלכם לא גרה בקירות. היא זורמת דרך אנשים.
המהפך הגדול של השנים האחרונות הוא הניתוק של התרבות מהמקום הפיזי. המשרד לא נעלם – אבל הוא כבר לא לב הפעילות. הוא רק כלי. תרבות לא נמדדת בנוכחות, אלא בדרך שבה מתקבלות החלטות, מתנהלות תקשורות, והאם העובדים באמת רואים את עצמם משתקפים בערכים שרשומים באתר החברה. באתר, לא על בפוסטרים על הקירות.
הגיע הזמן להפסיק להאמין שרק קרבה פיזית תבנה את התרבות הארגונית. לשחרר את הרעיון שהערכים נבנים רק דרך החוויה של המסדרונות. קודם כל, הקורונה לא רק לימדה אותנו לעבוד בכל זמן ומקום, היא גם עימתה אותנו עם אמת עמוקה יותר: שהארגון יכול להתקיים גם ללא קירות.
שהארגון הוא לא הבניין. הוא העבודה והאנשים והאופן שבו אנחנו מחברים ביניהם בלי קשר לזמן ומקום.
נודה על האמת, גם במשרד המסורתי לא כולם הרוויחו באותו אופן מנוכחות פיזית. יש מי שישבו בסביבת המנהל, ויש מי שישבו בקומה אליה המנהלים לא הגיעו ולכן לא הייתה בה "נראות". ומי שעובד בחברה גלובלית מכיר מצוין את הפער בין לשבת במשרד בארץ לבין לשבת במשרדי המטה בחו"ל. תרבות, אמון, השפעה – כל אלה לא מופיעים כך סתם, הם לא תלויים רק במשרד פיזי אלא באופן שבו אנחנו נפגשים. והרעיון שצריך פינת קפה בשביל תקשורת מסיר את האחריות ממי שצריך לאצור מפגשים, לא לקוות שיקרו.
רק כשאנחנו מבינים שהמשרד מפסיק להיות המנוע הבלעדי של התרבות הארגונית, אפשר להתחיל לשאול את השאלות הנכונות: מה באמת בונה מחויבות, משמעות ושייכות? ואיך בונים תרבות שזזה עם האנשים, בלי קשר למקום בו הם נמצאים?
לעצב תרבות – לא לקוות שתקרה
תרבות לא נוצרת לבד. לא מספיק לקוות שמישהו יתקל במישהו במסדרון. צריך לארוג את התרבות אל תוך האופן שבו אנחנו עובדים ומתקשרים – גם כשאנחנו לא חולקים מרחב פיזי קבוע. ממילא בעולם עבודה שמשלב עבודה פיזית עם דיגיטלית התרבות לא יכולה להישען רק על המסדרונות ואנחנו צריכים להשקיע בכלים שמאפשרים חיבור אמיתי מרחוק, לבנות שגרות שמקדמות מערכות יחסים ולייצר רגעים משמעותיים שבונים קשר גם בלי מרחב פיזי משותף.
מרק דיקסון, המנכ"ל של IWG ומי שהקים את רשת Regus, סיפק לי דוגמה נהדרת לשייכות בלי קירות. בשיחה שערכתי איתו בפודקאסט The Future Of Less Work הוא אומר: "למנצ'סטר יונייטד יש מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם. הם מעולם לא היו באצטדיון של הקבוצה באנגליה. ועדיין – הם מרגישים שייכים."
אז אם קבוצת כדורגל יכולה לייצר שייכות גלובלית בלי קרבה פיזית – גם ארגונים יכולים.
תרבות שעוברת דרך אנשים
הקורונה לימדה אותנו שתרבות לא חייבת להתנהל דרך בניינים, אבל היא צריכה אנשים. ובעיקר מנהלים שיוצרים אותה עם כל בחירה יומיומית, דרך האופן בו הם מדברים, מגיבים, או אפילו שותקים. כי תרבות היא לא פוסטר – היא דרך חיים. יותר מכולם, התרבות מתעצבת דרך שכבת מנהלי הביניים שנוגעים מלמטה בהנהלה ומלמעלה בכל העובדים. כי בסופו של דבר, חווית הקשר שלנו עם ה"ארגון" נבנית דרך מיקרו-רגעים שהם מייצרים: במפגשי המסדרון, בשיחת הסטטוס, בניסוח של המייל, באופן שבו נותנים (או לא נותנים) משוב. בתחושה שרואים אותנו. או שלא.
ההתנהלות במשרדים משך שנים סגרה את המנהלים רוב היום בחדרי ישיבות. דווקא הקורונה פתחה את הדלתות האלה ונתנה לעובדים הצצה למנהיגות אנושית. שיחות הוידאו הפכו את המנהלים לחשופים ונגישים יותר לעובדים וגם להיפך. כי כשהעובדים יצאו מהמשרדים והופיעו כריבועים על המסך, הם זכו גם להזדמנות לשמוע ולהיחשף להנהלה שלהם בלי קשר למקום בו ישבו בבניין עצמו.
זו לא שיחה על עבודה מרחוק. זה בכלל לא משנה אם אתם עובדים במשרד, היברידי או מבוזר. בעידן שמשלב עבודה פיזית עם דיגיטלית כל התהליכים הארגוניים צריכים להיות מתוכננים מתוך מחשבה שאנשים לא נמצאים כל הזמן באותו מקום. אנחנו מוכרחים ללמוד לייצר תשתיות שמנגישות מידע, שקיפות, כלים שתומכים בשוויון הזדמנויות וחוויית עובד אחידה שאיננה תלויה בקירות.
זו המשמעות של תרבות שמעודדת תוצאות – לא נוכחות.
תרבות היום היא לא תחושה – היא פעולה. היא לא נבנית מעצמה, והיא לא נשארת במשרד כשאנחנו יוצאים ממנו. היא חיה בכל אינטראקציה: בכל שאלה, בכל החלטה לשתף או לא לשתף מידע. כל אלה משדרים לאנשים שלכם: "אתם חשובים לנו".
האנשים הכי טובים שלכם לא עובדים בשבילכם כי אמרתם להם. הם עובדים איתכם כי זו הדרך שלהם לממש את מה שחשוב גם להם.
אז תפסיקו לבנות תרבות בבניינים. תתחילו לבנות תרבות שזזה עם האנשים – לכל מקום שהם הולכים.
