אתם מכירים את הרגע הזה, בראיון עבודה או שיחה עם לקוח פוטנציאלי, שבה פתאום הכל מתהפך.
אולי זו ההפתעה בעיניים כשאתם נכנסים לחדר או מצטרפים לשיחה בזום ובן השיח שלכם רואה שאתם לא בדיוק מי שחשב שתהיו. ואתם יודעים שמשהו שלא נאמר, שלא ישאל או יכתב, הצטרף לשיחה. הפיל שבחדר.
זה יכול להיות הגיל שלכם—מבוגר מדי, צעיר מדי.
המגזר או הרקע—המבטא, השם, סיפור חיים שלא מסתדר עם מה שציפו.
או הזהות—מגדר, הורות, או כל דבר אחר שגורם לכם להיות "שונים מהתמונה שהייתה להם בראש".
לא משנה מה זה, אתם חשים את השאלות השקטות שמרחפות באוויר: האם היא תשתלב בצוות צעיר? האם הוא יבין את התרבות הארגונית שלנו? האם היא לא תהיה טרודה מדי עם שבעה ילדים בבית?
השאלות האלה אולי לא נשאלות בקול רם. אבל הן נשאלות ונענות—בשקט, בשיחה שמתנהלת בראשו של הצד השני. ודווקא בגלל זה הן מסוכנות. כי אם אתם לא תתייחסו לפיל שבחדר, הצד השני יענה עליהן מבלי שהיתה לכם הזדמנות להשתתף בשיחה שלא התרחשה בקול.
לכן דווקא בנקודות הכי רגישות כדאי לשים את השיחה הזו בחוץ ולדבר אותה בקול.
הטיות הן לפעמים לגמרי מודעות
אנחנו בדרך כלל מתייחסים לצורך למגר אפליה, במיוחד בתהליכי קבלה לעבודה, דרך תיקון תהליכים – מכשירים מגייסים, מגוונים את המשתתפים בתהליכי הראיונות, מוודאים שמודעות הגיוס מנוסחות בשפה מכלילה. זה חשוב, אבל זה גם מניח שההטיות הן לא מודעות—ושאפשר "לתקן" אותן עם קצת יותר מודעות.
אבל לא כל הטיה היא לא-מודעת. לפעמים אנחנו ממש מודעים להטיה ושופטים על פיה. זה המצב כאשר המרואיין שואל את עצמו שאלה שהוא יודע שאסור לו לשאול. הוא לא שואל אותה בקול רם. אבל הוא כן שואל את עצמו. עונה לעצמו ומקבל החלטה על סמך השיחה השקטה הזו.
שנים ארגונים מנסים להסיר הטיות מתהליכי גיוס וקידום. אבל גם המערכות הכי טובות לא יכולות להגן על כל אחד מאיתנו מכל מה שלא נאמר. ולכן, כשאתם יושבים מול המראיין ומרגישים שיש שם שאלה שלא נאמרת—כדאי לכם להוציא את השאלה לאור ולענות עליה. לא כי זו האחריות שלכם לתקן את המערכת. אלא כי זו הדרך היחידה לוודא שרואים אתכם באמת.
כשהפיל נכנס לחדר הראיונות
לכן כדאי ברגע הזה לעשות משהו שנראה אולי נועז: להכניס את הפיל לחדר. לא בהתנצלות. לא בהתגוננות. אלא בביטחון, בפתיחות, ובכוונה.
אם למשל נדמה לכם שהגיל משחק תפקיד. אתם בשנות ה-50 שלכם, מגישים מועמדות לייעוץ בסטארט-אפ שמנוהל על ידי בני 30. אתם יכולים לומר:
"אולי אתם מסתכלים על הניסיון שלי ותוהים אם אני גמיש מספיק לסביבה כמו שלכם. אבל זה בדיוק מה שלמדתי בעבודה עם צוותים צעירים—אני בדרך כלל זה שמביא את השקט ואת הניסיון בתוך הקצב ואי הוודאות."
או נניח שאת אמא לשבעה ילדים. ואת מרגישה את ההיסוס סביב היכולת שלך לשלב את זה עם תפקיד בכיר:
"אני יודעת שאולי עולה השאלה איך אמא לשבעה יכולה לתפקד בתפקיד תובעני. זו שאלה לגיטימית. בדיוק בשביל זה בניתי מערכות שמאפשרות לי להיות נוכחת ומחויבת בעבודה וגם בבית."
ובקריצה את יכולה להוסיף,
"אין כמו שבעה ילדים ללמד אותך כישורי ניהול וההתמודדות עם מצבי לחץ."
ואם את עולה לזום להתמודד על פרויקט מול לקוח מחו"ל והוא מבין פתאום בגלל המבטא שאת לא מקומית, תגידי:
"דווקא בגלל שאני עובדת עם לקוחות מכל העולם למדתי שהגדרה ברורה של ציפיות סביב על תקשורת וסגנון עבודה מבטלת את המרחק. ונקודת המבט החיצונית שאני מביאה עוזרת לא פעם לאתגר הנחות יסוד.”
אתם לא מתנצלים על מי שאתם. להיפך, אתם לוקחים בעלות על הסיפור שלכם. עונים את התשובה שלכם לשאלה שלא נשאלה. בכך אתם מוציאים לאור את ההטיה, מתמודדים איתה ונותנים לה מענה.
ברור שגיוון והכלה זו אחריות של המעסיקים. וכן, יש עוד הרבה עבודה לעשות בתחום הזה. אבל כשאתם אלו שיושבים בחדר ומחכים להחלטה, הכוח שלכם נמצא ביכולת לשים על השולחן את מה שהצד השני לא אומר. אולי לא יקבלו אתכם לתפקיד, או שלא תקבלו את הפרויקט. אבל לפחות השתתפתם בשיחה. לא כולם ירגישו עם זה בנוח. זה דורש אינטליגנציה רגשית, תזמון עדין ואומץ. אבל האלטרנטיבה היא להיפסל בשקט מבלי שהיתה לכם הזכות להתייחס לשיקולים. אז בפעם הבאה שאתם רואים את הפיל נכנס לחדר אל תתעלמו ממנו. דברו עליו, תענו על השאלה שלא נשאלה. רק כך תשנו את התשובה ואולי גם את המציאות.
