זה כמה שנים שאני עוקבת, גם בטור הזה, אחר הסיפור של AT&T , שהודיעה כבר בשנת 2016 שבתוך חמש שנים היא לא תזדקק עוד לאחוז גדול מאוד מעובדיה ולכן היא תשיק תוכנית שתאפשר לעובדים להכשיר את עצמם לתפקידים של העתיד בחברה.
אמזון הודיעה השבוע משהו דומה. הודיעה שהיא תכשיר מחדש 100,000 עובדים בהשקעה של כ 7000$ לעובד, באמצעות תוכניות קיימות וחדשות. וזאת, במטרה לאפשר לעובדים שלהם לעבור לתפקידים מתקדמים יותר בתוך החברה או אפילו, שימו לב, למצוא קריירות חדשות מחוצה לה. אמזון לא מחייבת את העובדים שלה לעבור את ההכשרות ומעמידה אותן לרשות העובדים ברוב המקרים ללא עלות. והיא אפילו לא מבקשת שהעובדים יתחייבו להישאר בארגון.
האתגר הזה, של הכשרות פנימיות, דורש שנבחר אילו יכולות נצטרך בעוד כמה שנים. במאמרים הרבים שפורסמו בנושא תפס אותי במיוחד משפט שאמר אחד המנהלים בארגון בדיוק בנושא הזה, שהמשחק הזה, של לבחור את המנצחים, פירושו שנבחר גם מפסידים. לכן זה לא פלא שארגונים רבים מתלבטים אם זה בכלל כלכלי, או שיותר כלכלי כמו שעשו בעבר פשוט לפטר את מי שכבר לא מתאים ולגייס חדשים מן המוכן. אנחנו מדברים על עובדים בשכר מינימום במחסנים שיוכלו להכשיר את עצמם לתפקידים כגון ניהול טכנולוגיה, כלים, תהליכים בארגון, אפילו מהנדסי תכנה. ומה שמאד מעניין במגמה הזו, היא ההבנה שההכשרה הכרחית גם אם העובדים יעזבו, דווקא בגלל שהתוצאות של הכשרות כאלה לא ברורות.
אבל דווקא ההבנה הזו נותנת לארגון כח לעשות מהלך כזה. כי גם אם בחרנו את התחום הלא נכון והכשרנו עובד למשהו שאנחנו לא צריכים, עדיין הכשרנו עובד ומישהו אחר במקום אחר צריך אותו. ולהיפך. אנחנו לא יכולים להשאיר את האתגר של עדכון היכולות למדינה, למערכות החינוך וההכשרה. אנחנו חיים בעיצומה של תקופה שבה קצב התחדשות הידע כזה שאחוזים הולכים וגדלים ממאגרי הידע המקצועי של רבים מאיתנו הופכים להיות לא רלוונטיים. אנחנו, כולנו, בכל מקצוע ובכל תחום, חייבים לעדכן גם ידע, גם יכולות, גם כלים, גם התנהלות, ואם לא נעשה זאת נמצא את עצמנו לא רלוונטיים אל מול שוק העבודה.
מי שצופה בימים אלה בסדרה המדוברת של ה BBCעם HBO בשם Years and Years פוגש את ההשלכות הגאו-פוליטיות הקשות על מדינות שהאזרחים שלהן גילו לפתע שהם כבר לא יכולים לעבוד במקצוע, שהם לא יודעים להתפרנס. ולכן, זה בכלל לא מופרך שארגונים, שקוראים לאנשים שלהם משאב אנושי, יבינו שהמשאב הזה מאבד מערכו בקצב הולך וגובר. ואין להם ברירה אלא לקחת חלק בהיפוך המגמה. כדי להימנע מאבטלה טכנולוגית צריך להבין שהתפתחות העולם סביבנו מחסלת תפקידים בתחתית הסולם ומוסיפים חדשים בראשו. וזה אומר שסולם הדרישות ליכולות עולה ואנחנו חייבים להכשיר אנשים במעלה הסולמות השונים.
ואם זה לא מספיק, אז יש עוד סיבה שלא תאפשר לארגונים לשבת מהצד.
בשיח האסטרטגי שמנהלות הנהלות בתקופה כזו, אנחנו חושבים על המפגש של הטכנולוגיה עם התחום שלנו עדיין באופן צר, עדיין בתוך המסגרות המוכרות. פגשתי השבוע דוגמא כזו בשיח של ארגון בריאות גדול, פעילות חשובה שעוסקת בהשתנות של שירותי הבריאות וההשלכות שלהן על אוכלוסיית מקצועות הבריאות שיושבת בחדר. השאלות הן לרוב קלאסיות. איך יתפקדו הצוות הרפואי, הסיעודי, הטיפולי ושאר בעלי מקצוע בתחום הבריאות בעולם שמשתנה בעזרת טכנולוגיה ומידע. הבעיה היא שהעתיד שאליו אנחנו צריכים להתכונן הוא לא זה שבו יהיו לנו כלים לניהול תורים, אפילו לא זה שבו ניתן שירותים דרך כלים של וידיאו או רשת. אנחנו אפילו לא מדברים על האם המחשב ידע לפענח צילומי רנטגן וסי-טי טוב יותר מרופא. כל אלה הן לא מגמות, הן כאן ועכשיו.
תחשבו עוד יותר קדימה. רק לפני חודש פרסמה אותה אמזון בדיוק שהיא עובדת על מוצר שיוכל לקרוא רגשות אנושיים, איך זה ישליך על מקצועות טיפוליים למשל כשהכלי הזה ידע לאבחן ולעזור לנו בזמן אמת, כמו פסיכולוג או עובד סוציאלי או מאמן צמוד? וגוגל כבר יודעת לפני ארגון הבריאות העולמי מתי ואיפה יש מגיפה של איזו מחלה. וקבוצות של חולים משתפים מידע ומשתפים פעולה עם חוקרים וחברות תרופות. וזה עוד לפני שנמצא את עצמנו לובשים על גופנו ובתוכו את העזרים שינטרו ואולי יטפלו בנו מבלי שבכלל נדע. מופרך? למה? כבר היום אנחנו נעזרים במכשיר שמיעה או קוצב לב ואם יגידו לנו מחר שגלולה שנבלע מכילה ננו-רובוטים שילחמו בשבילנו בתאים סרטניים, לא ניקח?
בעולם הזה המתרגש עלינו, לא שאלה של אם רק של מתי, שיח אסטרטגי של ארגון בריאות לא רוצה לשאול מה יהיה תפקידו של הצוות הרפואי, הסיעודי, המטפל בעוד שלוש, חמש, עשר שנים? בעולם הזה אנחנו חייבים לשאול איך צריך לתת את שירות הבריאות לפרט? איך יראה אבחון, טיפול, מעקב ואילו תפקידים נובעים מהתהליכים החדשים? אילו מיומנויות? ומה אפשר וצריך להתחיל להכשיר כבר היום כדי לוודא שנגיע לשם אפילו חצי מוכנים?
ישבתי לפני כמה חודשים בפורום של דיקנים באחת מהאוניברסיטאות הגדולות בארץ, בדיון שעסק בשאלות שהאקדמיה צריכה להתמודד איתן כתוצאה מהשינויים בגופי הידע והחלוקות המסורתיות. מישהו מהפקולטה של מדעי החברה אמר בפסקנות שרפואה למשל, זו רפואה, וגוף האדם הוא גוף האדם, ואי אפשר לחשוב שלא צריך ללמד את הרופאים להיות רופאים. דווקא דיקן הפקולטה לרפואה בחדר שם סימן שאלה על המשפט הזה, וסיפר כמה עולמות שונים פועלים היום במפגש עם הפקולטה לרפואה, במחקר, במדעי המוח, במכשור, בעולמות החדשים של הטיפול והתרופות. וכמה מאלה מכילים היום אנשים שמגיעים מפקולטות שלא נמצאו בבי”ס לרפואה בעבר, מהנדסים, מתמטיקאים, אפילו אנשים שעוסקים באתיקה, בממשק אדם מכונה, בעיצוב.
זה באמת אתגר אדיר ואין פלא שארגונים מתקשים להתמודד עם משהו יותר גדול מאשר הטכנולוגיות שפוגשות את עולמם כמו שהוא מחר בבוקר. אבל בנק שלא מבין שלא יהיו בנקים במתכונת הנוכחית בעולם של מטבעות וירטואליים, ואוניברסיטה שלא מבינה שההגדרות של למידה משתנות ואי אפשר לשמר את מגדל השן המוכר, ומוסד רפואי שלא מבין שהאופן בו ניתן שירותי בריאות לציבור בעוד עשור לא יעבור דרך תורים ורופאים ומרשמים, כל אלה לא ישרדו. כמו שכבר ראינו אצל חברות המוניות שלא הבינו שאי אפשר לחוקק החוצה את שירותי הנסיעה השיתופיים, סוכני הנסיעות שנאלצו להתמודד עם booking.com ואפילו החנויות הקמעונאיות שכבר מחפשות את מקומן דווקא עם ולא במקום אתרי הקניות ברשת.
האתגר קשה, אבל אין ברירה אלא להתמודד אתו. וזה דורש מאתנו קודם כל להקשיב לקולות שמדברים אחרת, לאלה שרואים את הדרך קדימה, לאנשים צעירים שקולם לא נשמע במעלה ההיררכיה המסורתית. וכן, גם להכשיר את כל מי שרוצה להכין את עצמו, לאיזה עתיד שלא יגיע.
בהצלחה לכולנו.
