עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
הפעילות העסקית עוברת יותר ויותר לרשת, אבל יזמים מגלים שבעל הבית דורש מהם תשלום על כל פיסת מידע ועדכון שהם רוצים להעביר לעוקבים שלהם
דמיינו עולם שבו אסור לכם להיות הבעלים על הבית שלכם. הברירה היחידה היא לבחור מאיזו חברה לשכור בית. שכר הדירה נמוך מאד, אולי אפילו חינם, אבל תנאי החוזה מאפשרים לבעל הבית להציץ לכם מתי שבא לו, על כל מה שאתם עושים. ומזה הוא מתפרנס. הוא יודע מי אתם, מה אתם אוהבים ולא אוהבים, מי החברים שלכם, איפה הייתם ומה עשיתם. והוא מוכר את הידע הזה למי שהוא מגדיר הלקוחות שלו, כאלה שעושים שימוש במידע הזה ומנסים למכור לכם דברים. וזה לא הכל. בעל הבית שלכם גם מנהל את השבילים בין הבתים, את היכולת של שכנים להיפגש, את קווי הטלפון ביניכם לבין החברים שלכם. זה העולם שבו אנחנו חיים כבר היום. שערוריית קיימברידג' אנליטיקה היא רק סנונית ראשונה לסמן לנו מה קורה כשמישהו יכול לגשת ולנתח מידע של מעל 80 מיליון איש מבלי שקיבל רשות ובמטרה להשפיע על פעולות של אנשים ותוך שהוא משלם לבעל הבית לא רק עבור המידע אלא עבור היכולת להגיע לאנשים הנכונים על סמך הפרופיל שבנה. יש כאן שני צדדים לסיפור הזה. גם השאלה מי הבעלים של המידע שאנחנו מייצרים, מי מחליט מי מקבל אותו ומה מותר לעשות אתו? אבל גם מהצד השני, מי הבעלים של הרשת עצמה, היכולת של אנשים למצוא אחד את השני, לשלוט ברשת שלנו בפועל, זו שאנחנו רואים את העדכונים ממנה ומתקשרים אתה. כי החיבור בין שני הנושאים האלה לא משפיע עלינו רק כעל אזרחים אלא יעצב עבורנו את היכולת לעבוד בעידן החדש.
אולי אתם עוד לא רואים או מרגישים מספיק בחריפות את המגבלות שהרשת שמה על היכולת שלכם להיות אפקטיביים. אנחנו מכירים לה תודה, לרשת הזו שיצרה עבורנו מקור חינמי למידע. וכן, אנחנו מודעים לעובדה שבכל רגע שאנחנו מחוברים מישהו רושם את כל מה שאנחנו עושים, כל הודעה שאנחנו שולחים, כל אתר שביקרנו בו, כל תמונה שהעלינו. אם תעצרו להסתכל על זה תגלו שאתם יוצרים טביעות אצבע ברשת וכולם, חוץ מכם, מקבלים תגמולים עליהם. טביעת האצבע הזו שלנו שייכת היום ברובה לדואופול מוכר. גוגל, פייסבוק ודומיהם הם בעלי הבית שנותנים לנו לאגור אצלם את המידע שלנו, מספקים לנו מוצרים ושירותים בחינם או בעלויות נמוכות תמורת הזכות להציץ לנו בכל מה שאנחנו עושים ולנהל את מה שאנחנו רואים ומי שאנחנו מתקשרים אתו. וכן, אנחנו מבינים שאנחנו חושפים ברשת מידע ואחרים עושים בו שימוש. ראינו את הפרסומות התפורות לפי החיפושים שעשינו אתמול, את ההצעות שאנחנו מקבלים לפי היעד של הנסיעה הקרובה. זה לא שאנחנו לא מודעים. אבל כל עוד זה נותן לנו ערך, או לפחות לא פוגע בנו, אנחנו מעלימים עין. הבעיה היא שזה לא נוגע רק למה שרואים עלינו, אלא גם במה שאנחנו לא רואים. ואת זה הרבה יותר קשה לראות…
יכולת מוגבלת לצבור עוקבים
בעולם העבודה החדש אנחנו חייבים כל הזמן ללמוד דברים חדשים, להכיר את אנשי המפתח, את המגמות המעניינות, את כל מה שקשור לתחום העיסוק שלנו וזה שלפניו ומאחוריו ומצדדיו. ההזדמנויות מגיעות מהדברים החדשים ואלה לא בהכרח מגיעים מהמעגלים הישירים שלנו אלא דווקא ממעגלים משיקים או אפילו מנותקים. ויותר מזה. בעולם החדש של העשייה אנחנו גם חייבים להיות מחוברים לרשתות של רשתות, ל eco system של לקוחות, ספקים, יועצים, מממנים, שיתופי פעולה, מתחרים, פוטנציאל. את כל אלה אנחנו עושים היום קודם כל דרך הרשת, במגוון ערוצים. היכולת שלנו לחבור לאנשים ולתכנים דרך הרשתות היא בלב ליבו של עולם העבודה החדש. לא איפה אני עובד אלא מה הערך שאני מביא, מי זקוק לו ואיך הוא ידע שאני קיים. ובשביל זה אנחנו צריכים לדעת איך להגיע לאנשים הנכונים דרך הרשת ולוודא שהם יוכלו להגיע אלינו. היכולת שלנו לתפעל את הרשת גם במונחים של מידע וגם במונחים של רשתות אנושיות היא ביסוד העשייה החדשה.
הטור הזה התחיל בשיחת טלפון שהציעה לי לחבור למיזם חדש ולפתוח קבוצת טלגרם. בשביל מה אני צריכה עוד ערוץ חברתי? שאלתי. טלגרם, משהו דומה לווטסאפ, זו פלטפורמה של טקסט עם יכולות מורחבות. אבלי לי כבר יש בלוג, אתר, עמוד פייסבוק, עוקבים בלינקדאין, עשרות אלפי קוראים בערוצים השונים. בשביל מה אני צריכה עוד ערוץ לשיחה עם אנשים? ואז שאל אותי יזהר שי, אחד היזמים, שאלה מצוינת ששלחה אותי לחקור קצת את ההשפעה של הנושא הזה על היכולת של אנשים לעבוד ברשת, לצבור להם לקוחות, עוקבים, תומכים, שותפים. ואכן בעולם העבודה החדש כפי שהוא כיום העוקבים שלכם ברשתות, אלה שעמלתם רבות לצרף, הם לא באמת שלכם. כי אם לא שילמתם לפלטפורמה כסף כדי שתעביר את העשייה שלכם אל הפיד שלהם, העוקבים שלכם לא באמת רואים את מה שאתם שולחים אליהם. ככל שיותר ויותר עשייה עסקית עוברת אל הרשת, מגלים היזמים של העולם החדש שבעל הבית דורש מהם תשלום עבור כל פיסת מידע ועדכון שהם רוצים להעביר. ויותר מזה, שאין להם שליטה למי עובר המידע מכל האנשים שמחוברים לרשת שלהם.
אולי נדמה לנו שזו עדיין סוגיה קטנה אבל עם התפתחות הטכנולוגיה הערך של המידע רק ילך ויגבר ואם לא נשנה את הבעלות על המידע יהיה יותר ויותר קשה לנהל את האופן בו יעשו בו שימושים שמעולם לא ביקשנו, לא רצינו ואינם בטובתנו. ובעולם העבודה הפועל ברשת, מישהו יחליט מה, איך ומתי אנחנו יכולים להגיע ללקוחות שלנו וכמה זה יעלה. לכן השיחות שרגולטורים מתחילים היום לנהל עם ארגונים כמו פייסבוק ייצרו את התשתית לעתיד של כולנו בחיים האישיים וגם בחיי העבודה. וחשוב שיהיה לנו אכפת מי מחזיק את המידע של שלנו, מה ואיך בדיוק הם עושים אתו. ונגיע גם ליום ההוא שבו אנחנו, הבעלים של המידע, אנחנו נהיה אלו שנגדיר מי יכול לעשות בו שימוש מה ומה יצא לנו מזה בתמורה.
הסקנדל הבא יהיה גרוע יותר
בשביל זה צריך רגולציה כי פרטים אין לנו כוח כאן. רובנו עיוורים לגמרי להסכמות שאנחנו נותנים על כל שימוש ולא, זה לא באמת ראלי לצפות שהקלקת I Agree תחשב כהסכמה במודע. ממשלות, לעומת זאת, יכולות לייצר סטנדרטים ומסגרות ברמה לאומית וחברתית. וגם אם חלק מהדברים נראים היום תמימים אין ספק שיהיו כאן בעתיד השלכות על אנשים, על כלכלה ואפילו על החברה. סקנדל נוסח קיימברידג' אנליטיקה שיפרוץ בשנת 2023 יהיה גרוע בהרבה. לא ייתכן שנרשה לעסקים פרטיים או ציבוריים, שהאינטרסים שלהם בסופו של יום קשורים ברווחים לבעלי מניות, להחליט איפה עובר הקו בנושא השימוש במידע אישי.
החקיקה של השוק האירופאי המשותף, חוקי ה GDPR, הם דוגמא טובה לרגולציה שמנסה למנוע ניצול של אנשים. על פי החקיקה הזו חברות כמו פייסבוק וגוגל לא יוכלו לעשות שימוש בפרטים האישיים של המשתמשים שלהם לצרכי פרסומות בלי אישור. ויותר מזה, האישור הגורף שאנחנו נותנים לשימוש בפלטפורמה כולה לא נחשב, שכן הוא לא מאפשר לנו לבחור למה אנחנו מסכימים ולמה לא. החקיקה מגבילה את היכולת לעשות שימוש במידע שלנו בלי אישור מפורש לאופן השימוש. ויותר מזה, ארגון כבר לא יכול לאסוף יותר מידע ממה שהוא זקוק לו "ליתר בטחון" ולבקש רטרואקטיבית אישור לעשות בו שימוש. קחו לדוגמא את כל הפרסומות האישיות שהתרגלנו לקבל מגוגל, רובן לא עומדות בחקיקה החדשה שכן אנחנו לא נתנו הסכמה מפורשת לשימוש במידע שאפשר אותן ולא בטוח שאם היו שואלים אותנו היינו מסכימים. ואגב, אם חיפשתם למה צריך רגולציה, כדאי לשים לב לעובדה שפייסבוק, למשל, לא מתכוונת להפעיל את חוקי GDPR איפה שהיא לא חייבת והודיעה כבר שתפעיל אותם רק על המשתמשים שלה באירופה. עד שמישהו יבין שצריך לשמור גם עלינו.
אם נדמה לכם שאתם אלה שבוחרים לעקוב אחרי אנשים ברשתות החברתיות, זה הזמן להתעורר להכרה שהבחירה הזו לא מבטיחה לכם שהקשר שעשיתם אכן מתקיים. עצם העובדה שלחצתם על כפתור Friend, Like או Follow, שאמור היה לומר לפייסבוק או ללינקדאין שאתם רוצים לראות את מה שאותו אדם מפרסם באותה רשת או לעקוב אחר אותו עמוד, קבוצה או פעילות, כל אלה עדיין לא מבטיחים שהאלגוריתם של הרשת יענה לכם על הרצון הזה. כי לאלגוריתם יש רצון משלו, קריטריונים שנקבעו על ידי הפלטפורמה, לא על ידכם וקובעים אם מה שהחברים שלכם ברשת מפרסמים אכן מופיע אצלכם בפיד. בפייסבוק מסתובב בשבועות האחרונים פוסט שמשוכפל אצל רבים אשר גילו שהחברים שלהם "נעלמו" להם מהפיד ומבקשים מאנשים להגיב לפוסט בתקווה להפעיל את האלגוריתם ולחבר ביניהם בחזרה. הרעיון הזה, שברשת של העולם החדש אנחנו לא יכולים להגיד עם מי אנחנו רוצים לתקשר, איך ומתי, הוא בלתי מתקבל על הדעת. לא רק בחיים הפרטיים שלנו, גם ביכולת שלנו להישאר רלוונטיים בשוק העבודה.
