בכל השיחות עם הארגונים בזמן האחרון אני שואלת אותם מה בעצם נחשב היום “עבודה”?
במשך שנים, בעיקר בעבודת ניהול וידע, התרגלנו לזהות עבודה עם כל מה שסביב העבודה. מצגות. ניתוחים. כתיבה. פגישות. סיכומים. אלה היו הכלים שדרכם חשבנו.
ובתוך הכלים האלה הסתתרו ההבנות, הניואנסים, שיקול הדעת, הערך הייחודי שלנו.
ואז הגיע AI.
על פניו, הוא מחליף בדיוק את כל העשייה הזו. הוא בונה את המצגת, מנתח את הנתונים, כותב את הטקסט, מסכם את הדיון. ולרגע נדמה שהוא משחרר אותנו מכל העבודה שעשינו כשעשינו את הדברים האלה.
הבעיה היא, שאף פעם לא עצרנו לחשוב על מרכיבי הערך שהכנסנו אל תוך העבודה הזו, שעשינו תוך כדי המצגת, ניתוח הנתונים, כתיבת הדוח.
על חידוד המסר שנולד תוך כדי כתיבת התוכן. על התובנות שצפו תוך כדי שניתחנו את הנתונים מכל מיני זוויות. על ניסוח האפשרויות שיצרנו תוך כדי בניית המצגת. הכלים האלה, שאנחנו מעבירים היום ל AI, הם היו גם הדרך שלנו להבחין בניואנסים, לחבר הקשר, לקבל החלטות שאין להן תשובה אוטומטית.
וכאן קורה דבר מעניין:
כש-AI לוקח מאיתנו את המכניקה של העבודה הוא מתפנה לנו זמן.
אבל אצל רובנו האינסטינקט הוא למלא את הזמן הזה עם "יותר".
יותר מצגות – רק עם AI.
יותר ניתוחים – רק מהר יותר.
יותר טקסטים – רק “טובים יותר”.
וכך אנחנו מפספסים את ההזדמנות האמיתית של AI. לא לעבוד יותר מהר, אלא לעבוד אחרת.
זה בדיוק המקום שבו הניהול המסורתי – שלנו את הזמן שלנו, של המנהלים את האנשים שלהם – הופך להיות צוואר הבקבוק ליצירת ערך. כי האוטומט שלנו זה למהר למלא כל חלל שהתפנה.
בראיון שעשיתי לאחרונה עם סבינה נוואז, מאמנת מנהלים ומחברת הספר You’re the Boss, היא מציעה לנו משהו מהפכני לתקופה הזו.
פשוט… לא לעשות כלום.
להשאיר רגע ריק.
לא לרוץ מיד למייל הבא, לפגישה הבאה, למשימה הבאה.
כבחירה ניהולית.
מתוך הבנה שאנחנו חייבים להבין איפה בדיוק נמצאת ה"עבודה" שלנו, הערך האנושי החדש, אחרי שהעברנו ל AI משימות. והתובנה הזו לא תווצר מלו״ז צפוף או מעוד מאותו הדבר. היא תווצר רק במרחב שמאפשר לחשוב, לשאול, להבין מה באמת השתנה עכשיו כש-AI לקח חלק גדול מהעשייה שהכרנו.