מסע קריירה באמצע החיים והשבוע:
ביציאה מהארגון יש צורך עז לקחת שליטה בתוך השינוי, לחדד את ההמשך, להבהיר מה בדיוק עכשיו. וצללתי, אל תוך השיחות, הרשימה המתארכת של הפגישות, ההצעות, הרעיונות. הפנטזיה הזו, של יומן פנוי, זמן לחוגי בוקר, לישון עד מאוחר, הפנטזיה חמקה לי בין האצבעות.
עד שחברה דיברה בקול רם את מה שהסתובב אצלי בראש ולא העז להאמר. בכלל, למדתי שלהדהד את המחשבות שלי, גם אלה שלא כלכך נעים לומר בקול רם, דווקא מביא בדיוק את מה שהמחשבות האלה צריכות לשמוע. כתבתי פעם טור על ענווה, התכונה של המנהיג החדש, זה שיודע שאין לו את כל התשובות, אפילו לא את רובן. שאם רק נוציא סימן שאלה יגיעו הצעות לתשובות שלא היינו יודעים לייצר. אז במפגש אקראי בפתיחה של כנס, רגע לפני הרצאה, סיפרתי לחברה על התחושה הזו של הגל ששוטף אותי. על התודה, ההוקרה אבל גם על התחושה שזה מהר מידי, תלול מידי, שיצאתי לטיול בפארק ומצאתי את עצמי מטפסת על הר תלול בלי שלקחתי את הציוד המתאים לדרך. שאני צריכה, ממש זקוקה, למרחב הזה שחשבתי שיהיה לי לעבור את כל הסיומים של העבר, לייצר את המרחב השקט שבו ישמעו לא רק הקולות הרמים של הפחדים אלא גם רחשי הלב והחלומות. ורק אז להתקדם קדימה ולדעת שאני בוחרת את העשייה הנכונה, מהסיבות הנכונות.
מי שעבד איתי מכיר את הסיפור שלי על מה שקראנו לו פעם Work life balance.
הילדים היו בגן ואני עבדתי ברחבי הארץ וכמעט תמיד איחרתי לקחת אותם בסוף היום. עם נקודות אדומות על העור הגעתי להומאופט של הילדים והוא ישר הסביר לי שרופא זה לא מה שאני צריכה וסיפר לי סיפור אישי. הוא רופא ילדים עסוק והומאופט מבוקש ויכול אם רק ירצה למלא בתורים כל רגע ביומן. אז הוא החליט לחסום יום ושמר עליו מכל משמר, לא קבע בו כלום, גם לא כשהצטברו הבקשות לדחוף. כי, הוא הסביר לי, הוא חייב גם לשמור על עצמו כדי שיוכל לעזור לאחרים. זה היה לפני עשרים שנה. חזרתי אז הביתה ומחקתי ביומן, שהיה אז ספרון נייר, את כל השעות בין ארבע לעשר בלילה. ארבע, כדי שאצא בדרך הארוכה מאי שם הביתה בלי לאחר לגן ועשר, כדי שלא ייקבעו שיחות עם ארה"ב לפני שהיה לי זמן אישי עם המשפחה שלי, כולל סיפור לפני השינה וקפה עם בן הזוג. שנים שמרתי על החסימה הזו גם כשהילדים גדלו ובמקום סיפור הצטרפו לקפה.
בבת אחת החזירה אותי השיחה המקרית בכנס לסיפור הזה. וכמו אז חזרתי ליומן. והבטחתי לעצמי, וידאתי למעשה, שבשלושת החודשים הקרובים אני מורידה הילוך, מייצרת את השקט הזה כדי להצמיח את החלומות. ומבטיחה לקולות החרדה שכל הפגישות, הרעיונות, ההזדמנויות, השותפויות, כולם יהיו שם גם אחרי החגים ואני, אני אהיה הרבה יותר מוכנה להסתער עליהם.
כמו בכל יום חמישי, סיכום השבוע במסע קריירה באמצע החיים אל תוך עולם העבודה החדש.
