שנת 2026 מתחילה עם פער מאד גדול בין אנשים וארגונים.
כמו בכל בינואר, ארגונים מתחילים שנה עם אנרגיה של התחדשות. מצגות אסטרטגיה עם סיפור התוכניות של השנה יכללו בוודאי גם תכניות ליישום בינה מלאכותית. נדמה שאין כאן שום דבר חדש. כבר שנים אנחנו מדברים על עולם העבודה העתידי דרך עדשה של טכנולוגיה. כלים חדשים ישנו את האופן שבו עובדים. נצטרך לעדכן מיומנויות. הפרודוקטיביות תעלה. ומי שיסתגל יזכה. זו גם הדרך בה אנחנו מסתכלים על AI, כעל כלי לייעול. לכן גם השנה תוכניות עבודה מציעות עוד מאותו הדבר, רק עם יותר בינה.
אבל בניגוד לשנים קודמות, בהן אפשר היה לרתום את האנשים לאנרגית ההתחדשות השנתית, השנה דווקא העובדים מתחילים עם אנרגיה הפוכה. הם מבינים שה- AI מביא איתו שינוי משמעותי ברלוונטיות שלהם, גם אם הם עדיין לא מבינים איך בדיוק זה יבוא לידי ביטוי. לכן בזמן שהארגונים משרטטים מחדש את מבני העבודה, העובדים מרגישים שנשארו מחוץ לתמונה. וזה פער ממשי בין מה שאומרים על העבודה, לבין איך זה מרגיש לעבוד.
הפער הזה יגדיר את עולם העבודה של 2026.
הארגון מדבר כאילו הוא יודע. האדם חי כאילו הכל זמני.
צריך להודות, אנחנו עדיין מאד רחוקים משינוי כולל. אבל עצם ההמתנה לשינוי מערערת בתקופה הזו את העובדים יותר מאשר השינוי עצמו.
כשהשינוי קורה, אנחנו מסתגלים. כשהוא רחוק, אנחנו מתעלמים. אבל כשכולם כבר מבינים שהשינוי קרוב ובלתי נמנע, רק לא ברור איך, מתי ועל מי בדיוק הוא ינחת — אנחנו נתקעים במצב של המתנה.
ומצב ההמתנה הזה הוא קו השבר של 2026.
כולם מבינים שהעבודה משתנה, אבל אף אחד לא מבין עדיין איך זה יראה, ומה זה ידרוש מכל אחד מאיתנו. בעוד ארגונים מדברים על AI ברמת הארגון, בשטח אנשים לא פוגשים את הכלים באותה הצורה. יש מי שכבר משתמשים בהם ביומיום. אחרים רק נחשפים לפיילוטים, דוגמאות או כלים צידיים יחסית שלא משפיעים על ליבת העבודה. רובנו שומעים על השינוי הצפוי בעיקר בדיוני הנהלה או בפאנלים על "עתיד העבודה". עכשיו תוסיפו לזה רשתות חברתיות שמלאות בסיפורי הצלחה על כלים מדהימים ואפשרויות חדשות ותקבלו תחושת FOMO עזה.
ההמתנה הזו היא אתגר מאד גדול. רוב האנשים לא יודעים מתי הבינה המלאכותית תפגוש את התפקיד שלהם. לא יודעים אילו משימות עוד יישארו רלוונטיות, ואילו יתייתרו. לא יודעים אם הם מקדימים את העקומה, נשארים מאחור, או שכבר פספסו. אז הם משווים את עצמם — לעמיתים, לכתבות, לאנשים שכבר "עובדים עם AI" — וה-FOMO רק מתגבר.
לכן, גם אם כלפי חוץ הכל נראה יציב. בפועל, תחושת הביטחון נסדקת. דווקא האנשים הכי מודעים, הכי מנוסים, שואלים את עצמם עכשיו בשקט: עד כמה אני עדיין רלוונטי? ובצדק.
זה לא אישי – זה מערכתי
כאן בדיוק מתחילה הטעות של ארגונים שנוטים לראות את החרדה הזו כעניין אישי: אנשים צריכים "להתעדכן", "להתאים את עצמם", "ללמוד מהר יותר".
אבל זה לא אישי. זה סימפטום של מערכת שעדיין לא התעדכנה. אין לה עדיין שפה חדשה. אין לה מבנה, תהליכים, הסכמות. היא עדיין מגייסת כמו פעם, מתגמלת כמו פעם, מודדת כמו פעם, מפתחת כמו פעם. אבל אנחנו כבר לא בעידן של "כמו פעם". לכן, גם אם מכניסים כלים חדשים, גם אם מייצרים קורסים, זה לא פותר את תחושת הפער בין השינויים המתהווים בעבודה לבין השינויים בחווית העבודה. כי השינוי הוא לא רק בטכנולוגיה ובתהליכי העבודה — הוא נוגע בכל מרכיבי הזהות המקצועית של כל עובד.
וזה שינוי מטלטל בקריירה. עד היום, צברנו ניסיון, העמקנו התמחות, טיפסנו במעלה המיומנויות. כל שנה הוסיפה ערך וידענו לבנות על הערך הזה. הבינה המלאכותית שוברת את הרצף הזה. אבל היא עושה את זה בהדרגה, ולא באופן שוויוני. בתחומים מסוימים היא מקצרת דרמטית את זמן הלמידה. באחרים היא פשוט מוחקת את הצורך בביצוע אנושי ומעבירה את ערך העבודה למקומות פחות מוכרים כמו הבנה, שיפוט, הקשר, אחריות. אבל גם זה — לא בצורה מסודרת. כל אחד מאיתנו, שמסתכל על תחום העיסוק שלו, לא יכול לראות בקו ישר קדימה את ההשלכות.
לכן כולנו בערפל. ובדיסוננס.
הארגון מדבר בשפה בטוחה על עתיד. העובדים חיים בהווה שמרגיש זמני. המצגות מראות כיוונים, אבל במציאות, האנשים לא באמת יודעים מה הולך לקרות. והמתח הזה — בין ודאות מערכתית לבין ספק קיומי — שואב אנרגיה.
בשנים האחרונות עוד היה אפשר להכיל את חוסר הוודאות הזה. אנשים הסתדרו איכשהו. ארגונים ניסו כלים חדשים. והאי-נוחות נשארה אישית ולא מדוברת.
אבל ב-2026, לא נוכל להתחמק ממנה. וזו השנה שבה החוויה האנושית לא יכולה להישאר בשוליים של השינוי. היא חייבת להפוך לחלק מהשיחה המרכזית.
זה מקום טוב ללמוד מטעויות שעשו בעולם בשנתיים האחרונות. מנכ"לים רבים אמרו לעובדים שלהם פשוט: תלמדו מהר יותר. תסתגלו. תשמרו על רלוונטיות. זה לא עבד להם.
כי זה בדיוק המסר שמחמיץ את גודל השינוי. אי אפשר להעביר את האחריות לשינוי כולו לאנשים. כשמבנה התפקיד, מבנה ההכשרה, מבנה ההכרה, לא מיישרים קו עם המציאות החדשה אי אפשר לבקש מהעובדים "לרוץ קדימה", כשלא עצרתם לבדוק איך נראית הקרקע שהם רצים עליה — ואיך היא מרגישה.
2026 היא לא השנה שבה AI משתלט על העבודה. היא השנה שבה לא נוכל להתעלם מהפער בין האופן בו עבודה מעוצבת לבין האופן בו היא מרגישה. וזה בדיוק הרגע שבו צריך להפסיק לעצב את העבודה סביב כלים ולהתחיל לעצב אותה סביב בני אדם. לא כדי להאט את השינוי. כדי לאפשר לאנשים להיות חלק ממנו.
