הטור הזה התחיל בשיחה עם סטארטאפ שיש לו טכנולוגיה מדהימה אבל מהסוג שמעביר בנו צמרמורת כשאנחנו חושבים לאן אפשר לקחת את היכולות האלו. אולי מבלי שהרגשנו, בשנים האחרונות חל שינוי זוחל בחוזה הפסיכולוגי ביננו לבין מי שמקבל מאיתנו גישה לעולמות הפנימיים והאישיים שלנו בתמורה למתן שירותים וגישה לכלים ויכולות. אנחנו קוראים לזה במילים נקיות, גישה למידע, פרטיות, אבל בפועל אנחנו מספרים לגורמים זרים לגמרי איפה אנחנו נמצאים כדי לקבל כלי ניווט, נותנים להם להקשיב לנו כדי שנוכל לעשות שימוש בפקודות קוליות, נותנים להם את פרטי האשראי כדי לקצר תהליכי רכישה ואת הסיסמאות שלנו כדי לחסוך מאתנו את הצורך לזכור אותן. ובין לבין אנחנו נותנים לחברות שעומדות מאחורי השירותים האלה לאגור כל תנועת מקש, כל חיפוש, כל מילה, כדי לייצר עבורנו עולם דיגיטלי מותאם, זורם, נוח. העולם הזה חודר לאט לאט אל מקומות העבודה בעזרת כלים חכמים להתנהלות מבנים, יומנים, מפגשים וזה עדיין רק קצה הקרחון. הטור היום בוחן את גבולות החוזה הפסיכולוגי שלנו עם החדירה לפרטיות במקומות העבודה.
התרגלנו כבר לקיומם של סנסורים, מצלמות, שעונים לבישים בחיינו. זה התחיל בעולמות הספורט, הבריאות, איכות החיים והתנועה. שם קל לנו לוותר על מידע בתמורה למשוב בעל ערך. אבל לאט לאט מזהים בעולם העסקי את הערך שיכול להתקבל מאיסוף ועיבוד מידע גם על התנועה, התקשורת וההתנהלות שלנו תוך הארגון. יש מי שלומדים את היכולת של מידע כזה להזין את האסטרטגיה הארגונית. מסביבנו צומחות חברות בתחום ניתוח מידע שאוספות ומנתחות מידע שאנחנו לא רגילים לאסוף בחיי היום יום, עדיין. מי מדבר עם מי, מתי, באיזו תדירות, באילו כלים ומה זה אומר על התקשורת בארגון? איפה אנשים עובדים, נפגשים, מה זה אומר על צרכי המשרדים הפיזיים? כמה עושים שימוש בכלים השונים? כמה מקדישים לעבודה? ללמידה? כמה מתוך זמן השיח שלנו אנחנו מאזינים לעומת מדברים? כמה עובדים לבד לעומת בצוות?
במקום העבודה של העתיד כנראה תהיה לנו הרבה פחות פרטיות. ויש סיכוי טוב שנסכים ונתרגל גם לזה כי הטכנולוגיות יהפכו את סביבת העבודה שלנו ליותר יעילה, יותר בטוחה, יותר נוחה לשימוש. קחו למשל את חברת Humanyze, שאוספת ומנתחת מידע לשיפור יעילות של עובדים ומשרדים. במשרדי החברה אוספים את תנועת העובדים והאינטראקציות ביניהם, כולם לובשים תגי עובד בגודל קופסת גפרורים שכוללים מיקרופון וחיישנים ואוספים מידע על המפגשים של העובד, עם מי הוא מדבר, כמה, באיזו רמת עוצמת קול, איפה הם נמצאים ועוד. וכל המידע הזה חובר למידע שנאסף מהמיילים, כלי הצ’אט, שיחות הטלפון, חדרי הישיבות והיומנים בכדי לבנות תמונה מלאה על האופן שבו אנשים מעבירים את זמנם ביום העבודה.
אבל החברה מנסה להרגיע וטוענת שהיא לא מאזינה או אוספת שום תוכן. לדבריה, עצם קיומו של המידע מספיק בשביל שיביא ערך. רק לעובד יש גישה למידע שלו אבל הארגון יכול לראות נתונים סטטיסטיים ברמת צוות ומעלה, כולל ניתוחים על שיח מגדרי, יחס דיבור להקשבה, אחוזי עבודה בכלים שונים, חללים שונים ועוד. אם להיות הוגנים, אפשר לראות איך איסוף נתונים כזה יכול להועיל לארגון. למשל, העובדה שצוותים מסוימים לא מתקשרים מספיק עם אחרים, או שחלקים מהבניין לא בשימוש או אפילו איך לעזור לאנשים להבין לאן נעלם הזמן.
היטאצ’י למשל טוענת שמדובר בכלל ביכולת לעזור לאנשים להיות יותר מאושרים. ב 2016 היא השיקה מוצר וקראה לו “מדד האושר”. וכן, גם כאן מדובר בסוג של כרטיס חכם שעונדים סביב הצוואר. המוצר הזה עוקב אחר כל תנועה שלכם ושולח 50 סיגנלים בשנייה למאגר מידע כולל עם מי דיברתם, מתי, האם עמדתם פנים אל פנים או אולי תוך כדי הליכה, מתי ואיפה ישבתם ליד השולחן או בחדר ישיבות וכו’. האלגוריתם של החברה מסיק מסקנות לגבי מצב הרוח ומזהה סוגיות עסקיות חבויות. למשל, את העובדה שכאשר עובדים צעירים מבלים בחדרי ישיבות יותר משעה, מצב הרוח של כל הצוות צונח. גם כאן מרגיעים שאי אפשר לקבל את המידע על אדם זה או אחר, רק כקבוצה. ואיך כל זה קשור לאושר? החברה מספרת על מרכז שירות לקוחות שגילה שאנשים שניהלו שיחות ערות בזמן ההפסקה היו יותר מאושרים. כתוצאה מכך שינו את מבנה ההפסקות כך שאנשים פגשו בהפסקה אנשים שיש יותר סבירות שיהנו בחברתם. התוצאות, לדברי החברה, באה לידי ביטוי בקפיצה של פי שלוש במדדי היעילות של מרכז השירות.
מודה, פתאום הבנתי את ההימנעות של הגרמנים מפייסבוק ווטאסאפ. בביקור בברלין הסביר המדריך למה גרמנים יוצאי גרמניה המזרחית לא עושים שימוש ברבים מהכלים, מה שמוכר בעולם יותר בתור הקפדת היתר של הגרמנים על פרטיות ברשת. שנים של חיים תחת ידה של משטרה חשאית שאספה מאנשים כל הזמן מידע על מי נמצא איפה ונפגש עם מי לימדו אותם מה יכול משטר לעשות עם מידע כזה. והרעיון שמעסיקים יעשו בו שימוש מטריד.
לא צריך הרבה דמיון בשביל להבין איך ארגונים ורשויות יכולים לקחת את איסוף המידע הזה רחוק מידי. כבר יש מקומות שמשתמשים במצלמות כדי לזהות עובדים ולאפשר להם להכנס לבניין. חברה בשם Veriato למשל מבטיחה למעסיקים תכנה שאוספת את כל הפעילות על המחשב של העובדים. ויותר מזה, טוענת שהיא יכולה לזהות סימנים של יעילות נמוכה, לסרוק מיילים כדי להבין את מצב הרוח הארגוני וגם לזהות מה שיוגדר כמו פעילות לא תקינה, כמו למשל העתקת קבצים חשודה.
בספרו האחרון, 21 מחשבות על המאה ה 21, סימן לנו כבר יובל נח הררי עתיד שבו מערכות חכמות תדענה יותר מאתנו על העולם הפנימי שלנו ותוכלנה לעשות בזה שימוש בכדי להשפיע עלינו כך שהבחירות שלנו הן לא באמת שלנו. וכאן בעצם טמון בעצם הסוד לגבי האופן בו אנחנו מרגישים לגבי המידע שנאסף עלינו.
זה מתחיל בשליטה. עד כמה יש לנו את היכולת לבחור אם לתת את המידע תמורת הערך שמתקבל או לחילופין לבחור להימנע מלשתף את המידע אם נחשוב שהערך לא שווה את זה. תחשבו למשל על הוי הכחול בווטסאפ שמראה שראיתם את ההודעה. אתם יכולים לבחור שלא יופיע ואז גם לא לראות אותו אצל אחרים. יותר קשה לבחור לא להשתמש בוייז בשביל שגוגל לא תדע איפה אתם בכל זמן, או לא להשתמש בגוגל כדי שלא תלמד על ההעדפות שלכם.
אבל זה לא נגמר כאן. השאלה האמיתית תהפוך להיות של מי המידע הזה. כי מה שמחשב יודע לעשות טוב מבני האדם הוא לזהות סימנים חלשים, הקשרים שאנחנו לא תמיד מזהים בעצמנו. ובעצם, כשכל המידע הזה ייאסף עלינו, ייחשף כאן עולם פנימי של הקשרים ושיקולים שלא בטוח שאפילו אנחנו מודעים לקיומו. האם אתם באמת יודעים כמה אחוז מהזמן אתם מדברים לעומת מקשיבים? איך מתחלק הזמן שלכם בין סוגים שונים של עשייה? האם יש קו מקשר בין מה שמרגיז אתכם? מי שישם את ידו על המידע הזה, במיוחד אם זה לא אנחנו, ידע בעצם לייצר אצלנו תגובות ואפילו לתמרן אותנו לקבל החלטות שאנחנו, כביכול, נקבל מרצוננו החופשי, אבל רק כביכול.
השיח הזה רחב בהרבה משיח של מקומות עבודה. מה שבטוח, בתוך מקום העבודה נדרש כאן בעצם חוזה חדש בין מעסיק לעובדים וחקיקה שתשמור על זכויות העובדים גם בהקשר של נתונים במקום העבודה. אמנם אנחנו כבר היום נדרשים במקרים רבים לאשר שאנחנו מסכימים לחדירה לפרטיות שלנו, אבל אין לנו באמת בחירה כאשר המבקש מתנה את האישור הזה במשהו גורף מידי. זה בדיוק ההבדל בין הבחירה שקיבלנו מווטסאפ בנוגע להצגת ה V הכחול, זה שמראה שקראנו את ההודעה. ווטסאפ לא שללו מאיתנו את השימוש בכלי, הם רק נתנו לנו לבחור אם להשתמש ביכולת הזו או לוותר עליה. השאלה היא האם מעסיק שמבקש מאיתנו ללבוש תג שעוקב ומקשיב לנו באמת מבקש את אישורנו והאם באמת יש לנו את היכולת לומר למעסיק שלנו שזה לא מתאים.
