פתאום מנהלים צריכים לנהל אנשים דרך שני קווים בזמן. את העבודה של ההווה ואת היכולת לעשות את העבודה של העתיד.
אבל אף אחד מהתהליכים שלנו לא יודע לעשות את זה. הניהול, המדדים, היעדים, ניהול הביצועים – כולם בנויים סביב דבר אחד: תוצרים כאן ועכשיו.
וזה עובד כלכך מצוין שזה יוצר לנו עכשיו בעיה.
אנחנו יכולים להמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו, באותה צורה, עם אותם כלים – וכל האינדיקטורים ייראו מעולה. העבודה מתבצעת, הדוחות מגיעים בזמן, הביצועים עומדים במדדים.
ואנחנו לא לומדים את השינוי. לא האנשים ולא הארגון.
ה "איך" של העבודה משתנה. גם אם אתם לא מתנסים בו, מסביב הוא משתנה.
קחו דוגמה פשוטה:
עובד שמכין דוח באקסל. הוא יכול להמשיך לעשות אותו בדיוק כמו תמיד. התוצר יגיע למנהל, הכול יהיה בסדר. אם הוא ינסה לעבוד עם כלי חדש, מבוסס AI, בטווח הקצר זה ייקח לו יותר זמן. הוא לא יספיק את כל המשימות הרגילות. במונחים של ניהול ההווה – הוא לא עומד ביעדים, בלוחות זמנים. אז הוא מוותר ועושה את מה שהוא תמיד עשה.
אבל אם המנהל יקבל את דוח האקסל, ולא ישלח אותו בחזרה, אפילו שלוקח עוד זמן, לעשות את הדוח עם כלים חדשים, לא הוא ולא הארגון לא ילמדו מה הכלים החדשים יכולים באמת לשנות.
הנה עוד דוגמה שאני רואה שוב ושוב:
אנשים שמטיבם הם מובילים טכנולוגיים. הם קיימים בכל ארגון. זה לא התפקיד שלהם. אין להם הגדרה פורמלית כזו. הם משפרים את עצמם, אולי מספרים לחברים על קפה אבל הם לא מפיצים את הידע. אילו היינו מפנים להם זמן, הם היו יכולים ללמד אחרים, לחלוק ידע, ולבנות יכולת ארגונית. זו לא סתם דוגמא. אנחנו יודעים היום שאחד המרכיבים המשמעותיים בארגונים שכן מצליחים להטמיע AI זו היכולת לייצר קבוצה מתוך המובילים הטכנולוגיים (מטעם עצמם) ולפנות להם זמן וממש לתת להם הגדרה כזו, כדי לעזור לארגון להשתנות.
בדיוק בשביל זה אנחנו חייבים עכשיו ללמוד לנהל בו־זמנית שני אופקי זמן.
לנהל את היום אבל גם להסכים לנהל אותו בצורה פחות אופטימלית. כדי לפנות זמן, תקציב ותשומת לב לבנות את המחר.
הטור הזה צמח מתוך שיחה מרתקת (ממש ממש מומלץ להאזין לשיחה המלאה) עם בקי פרנקביץ שהיא נשיאת קבוצת מנפאוור העולמית.
הנתונים החדשים שהם פרסמו בדוח הגלובלי שלהם כללו סתירה שהיא שיעור מעניין על התקופה הזו. מצד אחד, רוב האנשים “נצמדים” למשרות שלהם. מצד שני, רובם גם מחפשים עבודה בחוץ.
בקי מסבירה שזו אסטרטגיה רציונלית כי אנשים אומרים בעצם:
אני רוצה יציבות.
אבל אני גם רוצה להתפתח ולהישאר רלוונטי.
אם הארגון לא יעזור לי לעשות את זה – אני אשמור לעצמי אופציות.
והדבר המעניין באמת הוא שזו הפעם הראשונה שבה גם הארגונים רוצים בדיוק את אותו הדבר.
הם רוצים שאנשים יישארו. הם רוצים שהידע יישאר בפנים. והם צריכים שהאנשים שלהם ילמדו לעבוד אחרת.
הפער הוא ביכולת לנהל גם את ההווה וגם את העתיד באותו זמן.
למי שרוצה להעמיק, הקישור לטור המלא מפורבס:
