פעם היינו ידיים עובדות, תרתי משמע. ואז הגיעו המכונות והחליפו מרכיבים פיזיים רבים בעבודה שלנו. התקדמנו – מידיים עובדות למוחות חושבים. ועכשיו, הבינה המלאכותית נכנסת להחליף גם מרכיבים הולכים וגדלים של החשיבה עצמה.
לרגע זה נראה כאילו העבודה נעלמת. משימות שמילאו את יום העבודה שלנו מתבצעות כיום על ידי טכנולוגיה. המשרה שנותרה כבר לא "מלאה". והאינסטינקט הארגוני המיידי הוא למלא את החלל שהתפנה – בעוד משימות, בעוד אחריות, רק כדי לשמר את היקף התפקיד.
כעובדים, אנחנו חוששים שאם לא נראה עסוקים – יחשבו שאנחנו מיותרים. כמנהלים, אנחנו מודאגים מהתכווצות הגדרת התפקיד. וכארגונים, אנחנו בוחנים איך לשפר תפוקות – ותוהים אם נישאר רלוונטיים. כולם מנסים לשמר את המסגרת. במקום להתבונן בריק שנוצר – ולשאול: מה באמת נדרש עכשיו?
השינוי הוא לא רק טכנולוגי – הוא תפיסתי
מהפכת ה-AI בעבודה היא לא דיגיטציה של מה שקיים. היא לא תאפשר לנו לשמר את מבנה העבודה הקיים: לא את הגדרות התפקיד, לא את חלוקת האחריות, לא את המודל העסקי. כי יישום של בינה מלאכותית בארגון הוא לא רק שינוי טכנולוגי אלא שינוי תפיסתי עמוק.
אם בעבר עבדנו קודם כל כדי "להתפרנס" – כדי לממן מזון, מגורים, בריאות והשכלה – אנחנו מתקדמים לעבר עתיד שבו הבינה, הרובוטיקה והאוטומציה מוזילות את כל אלה והופכות אותם לשירותים בסיסיים נגישים. בעתיד כזה, השאלה כבר לא תהיה "ממה נתפרנס?" אלא "מה ניצור כשסוף סוף נוכל לעשות מה שאנחנו באמת רוצים?"
במציאות הזאת, אנחנו לא צריכים לשמר את המסגרת – אלא רק את הערך. ואז לשאול: איך יוצרים אותו עכשיו?
לא פחות עבודה – פחות עבודה מיותרת
הבינה המלאכותית אולי מוחקת חלק מהפעולות שנדרשו פעם כדי לייצר ערך – אבל היא לא מוחקת את הערך עצמו. היא מאפשרת לעצב אותו מחדש. לא פחות עבודה – אלא פחות משימות מיותרות. לא פחות עשייה – אלא פחות ממה שלא משנה, ויותר ממה שכן. וזו לא שיחה על "יעילות". זו שיחה על תכלית.
רבים מהתפקידים שלנו עדיין מושפעים מלוגיקת פס הייצור: המנהל מחלק משימות, העובד מבצע, ההנהלה מודדת תפוקות. אפילו התמריצים שלנו – בונוס על עבודה יוצאת דופן – לקוחים מעידן שבו אפשר היה לגרום לאנשים לייצר קצת יותר, יותר מהר, יותר טוב. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים להשתמש בהם – למרות שאנחנו יודעים שהם לא מייצרים יצירתיות, לא מחזקים עבודת צוות, ולא מעודדים מחוברות.
ולכן ברירת המחדל הארגונית היא לראות גם בבינה המלאכותית כלי להאצת המשימות הקיימות. אבל זה מפספס את העיקר.
כי גם אם קוראים לנו "עובדי ידע", חלק גדול מהעבודה שלנו היום עדיין טכנית ומכנית. כתיבת קוד היא בעצם תרגום של מחשבה אנושית לשפת מכונה. ניתוח נתונים לא מביא ערך בפני עצמו אלא דרך ההחלטות שהוא מאפשר. ודוחות או תהליכים הם רק אמצעי. הערך האמיתי נמצא במה שהם מאפשרים – לא בעצם קיומם.
המשמעות של הבינה המלאכותית היא לא בפינוי זמן כדי שנעשה עוד דוח, עוד קוד, עוד מאותו הדבר. הערך של הכלים שעומדים עכשיו לרשותנו הוא בכך שהם יוצרים לנו מרחב לעשות את מה שהם לא יודעים לעשות: להבין הקשרים, להבחין בדקויות, לזהות אפשרויות, לעצב כיוונים.
מרכז הכובד עובר מפעולה – להשפעה. ממי שמבצע – למי שמנסח כיוון. הבינה היא אולי המטוס אבל היא לא יודעת לאן לטוס בלי הטייס.
ואתם הטייס.
כלכלת היוצרים נכנסת אל תוך הארגון
מה שקרה מחוץ לארגונים בעשור האחרון – קורה עכשיו גם בפנים. בעולם העבודה החדש, ערך נמדד לא לפי נוכחות, אלא לפי תרומה. כלכלת העבודות הקטנות, העצמאיות, השיתופיות – פיתחה מודלים שמתגמלים הבחנה, מקוריות, השפעה, ולא רק נוכחות.
כשהבינה מטפלת במרכיבי העבודה הסדורים, הידועים מראש, מה שנשאר אלה התשומות האנושיות האמיתיות: רעיונות, חיבורים, אינטואיציה, הבנה אתית, תובנה אסטרטגית. אלו לא יכולות שממתינות שיגדירו להן משימה. הן באות לידי ביטוי כשעובד שקיבל בעבר הוראות מפנה זמן לראות את התמונה הגדולה ולשאול למה בכלל אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. הוא כבר לא מבצע, הוא מתבונן, מנסח, יוזם.
הוא הפך ממקבל משימות – ליוצר ערך. זה לא שינוי בטייטל. זה שינוי בזהות המקצועית.
אם תפספסו את השינוי הזה, תחשבו בטעות שהבינה המלאכותית באה להחליף אתכם. היא לא. היא באה לשחרר אתכם. לשחרר את הזמן, את המיקוד, את היכולת. לא כדי שתספיקו יותר – אלא כדי שתעשו את מה שחשוב באמת.
העתיד לא ישאל אם הטכנולוגיה לקחה לנו את העבודה. הוא ישאל מה בחרנו לעשות עם כל הזמן שהיא פינתה לנו.
