Culture debt – המינוס התרבותי
המונח הזה הופיע בדוח השנתי של דלויט על שינויים בעולם העבודה שפורסם אתמול. ה- 2026 Human Capital Trends report הוא אחד הדוחות השנתיים שאני הכי אוהבת, במיוחד כי הוא משיים (נותן שמות) למגמות ותופעות שאנחנו מכירים.
ודווקא בתקופה שבה המציאות משתנה, מאד חשוב לתת למציאות החדשה שמות כדי שנבין שיש כאן משהו שצריך להתייחס אליו.
המינוס התרבותי.
הרעיון פשוט – בארגונים אנחנו מיישמים AI במהירות ולרוב מתמקדים בתוצאות ופרודוקטיביות. ואז, בלי לשים לב, קורים דברים בתהליכים שלא התכוונו שיקרו. הם קטנים אבל מצטברים. ויוצרים פער – בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו לבין מי שאנחנו באמת – פער תרבותי.
תרבות ארגונית היא מושג חמקמק. היא נוצרת מכל מה שאנחנו אומרים ועושים ומכל מה שאנחנו לא אומרים ולא עושים. לפעמים במודע. פעמים רבות רבות, בלי מודעות.
תראו מה קורה לנו עכשיו:
ארגון מגייס באמצעות כלים של בינה מלאכותית משנה בלי לשים לב את האופן שבו הוא מעריך מועמדים. מנהלים שעוקבים אחר פעילות באמצעות דשבורדים שיצרה הבינה משנים בלי לשים לב את מיקום הקשב והמיקוד הניהולי שלהם. אפילו כל אחד מאיתנו, שנותן לכלים לייצר עבורו מצגות, משנה בלי לשים לב את האופן בו אנחנו בונים, או לא בונים, את הסיפור שמניע את קבלת ההחלטות.
כי בתוך כל התהליכים האלה שאנחנו ממכנים, לצד עצם העבודה הידנית שעשינו, היו גם מרכיבי חשיבה. וכשאנחנו מעבירים לכלים את העבודה הידנית, אנחנו צריכים לשים לב לאן עברו מרכיבי החשיבה. צריכים לשאול – מי מקבל את ההחלטה? מי מאתגר את ההנחות? האם זה באמת הסיפור שאנחנו רוצים לספר?
בלי זה, כל אחד מהתהליכים האלה נראה כמו יעילות. אבל ביחד, הם משנים את התרבות של הארגון. כי אנשים מתחילים לשחרר יותר ויותר מהחשיבה לכלים. ועושים עבודה מכנית. ומתנתקים מהמהות.
זה המינוס התרבותי.
הטור החדש שלי בפורבס מספר גם סיפור על ארגון אחר:
