מסע קריירה באמצע החיים והשבוע:
המסע אל מחוץ לארגון, למי שהיה שכיר כל חייו הבוגרים, טומן בחובו הפתעה שקשה להתרגל אליה. כמו קליפות של בצל, הרגשתי בשבועות האלה לאט לאט סוג של שינוי, ולא ידעתי לשים סביבו את המילים עד שמיכל חמו לוטם היקרה אמרה לי משפט שהיווה מראה מדויקת לתחושה הזו. חופש, היא קראה לזה, חופש מוחלט. הזכות לבחור את מה שאני עושה, כל רגע, כל יום. זה לקח לי זמן, להבין שאני לא צריכה להיות בשום מקום שאני עצמי לא החלטתי להיות בו. לא חייבת להציץ אל המחשב שמא זימנו אותי לישיבה, נתנו לי משימה, קראו לי לעדכון.
חופש זה לא בהכרח זמן חופשי. למרות שכל כולי מתכוונת להאט את הקצב עד אחרי החגים וסגרתי ימים רבים ביומן כדי שלא אקבע בהם שום עשייה, עוד לא באמת פגשתי את הזמן החופשי הזה. זה כנראה עניין של אופי. אבל את החופש כן פגשתי בשבועות האחרונים. והתחושה הזו, חייבת להודות, משונה ביותר.
תחשבו על זה, מהיום שנכנסתם לגן פחות או יותר, אמרו לכם לאן ללכת ומה לעשות. וכן, יש כאלה שעשו טיול אחרי צבא ואפילו כאלה שלקחו פסקי זמן ארוכים מסוגים שונים. ההבדל, אני חושבת, שגם אז תמיד ידענו שיש לזה תאריך סיום. ידענו שבסוף התקופה הזו יש חזרה למשהו. לימודים, עבודה. מחויבות. משהו.
מה שגיליתי במסע של אמצע החיים, שההמשך אחרי היציאה מהארגון הוא בחירה אמתית. מה אני רוצה לעשות מחר, בעוד חודש, בעוד שנה, זה תלוי בי ורק בי. פרויקט, יעוץ, הרצאה, מיזם, שותפות. או לחילופין ספר, ים, ארוחת בוקר עם חברה. והמינון ביניהם.
לפני שנים רבות למדתי לנהל את ההפרדה שלי בין הבית והעבודה ביומן. בכדי לוודא שאני פנויה לגמרי לילדים חסמתי ביומן את שעות הערב, כדי שאף עמית בחוף המערבי לא יקבע לי שם פגישה בשעה שאני רוצה לספר לילדים סיפור לפני השינה. חזרתי למנהג הזה השבוע, ורשמתי לי ביומן את הימים של החופש. אין הרצאה, אין פגישה, אין יעוץ, אפילו אין deadline של טור לעיתון. אני לא צריכה להיות בשום מקום. ולמה ביומן? כי אני עוד במסע הזה ועוד לא באמת התרגלתי להיות בחופש. אז זה מרגיע אותי, כשהיומן אומר לי חגיגית: היום את לא צריכה להיות בשום מקום.
חופשה נעימה.
כמו בכל יום חמישי, סיכום השבוע במסע קריירה באמצע החיים אל תוך עולם העבודה החדש
