אל תתבלבלו. גם אם נדמה לכם שזה עכשיו שוק של מעסיקים – זה לא. גם בתחילת הקורונה פוטרו והוצאו לחל"ת המון אנשים וארגונים חשבו שזה שוק של מעסיקים עד שהגיעה העזיבה הגדולה והפכה את הקערה על פיה. השינויים החברתיים הגדולים שגרמו לתהליך ההוא לא רק שלא נעלמו, הם רק העמיקו. זה נכון בכל העולם ודווקא בגלל תקופה ארוכה של עבודה לצד מלחמה זה נכון גם בישראל.
במשך שנים עבדנו בתוך חוזה חברתי ברור: העובדים משקיעים זמן, מחויבות ואפילו נתח מהחיים האישיים ובתמורה הם מקבלים יציבות כלכלית וקידום מקצועי. קריירה מצליחה כללה שעות עבודה ארוכות, טיפוס במעלה המדרג הארגוני ונאמנות ארוכת שנים. אבל כבר כמה שנים שאנחנו רואים את העובדים מאתגרים את החוזה הזה. הרבה לפני שהעולם נאלץ לעבור לעבודה מרחוק בקורונה, אוסף של מגמות החל לערער את המשרה הסטנדרטית ולקרב אותנו לעולם שבו עובדים, אבל אחרת.
"איפה": מגדירים מחדש את מקום העבודה
בשני העשורים האחרונים התפתחו כלים שהפכו את העבודה מ-"מקום שהולכים אליו" ל-"משהו שאנחנו עושים". תקשורת אלחוטית, הענן, טלפונים ניידים ולפטופים אמינים אפשרו לעובדי ידע, שעובדים רוב הזמן דרך מסך, "לעשות" את העבודה לא רק במשרד. וכך, הרבה לפני שהכרנו מונחים כמו "חופשה שקטה", היו אנשים שגילו את האפשרות לעבוד לא רק מהבית או מבית קפה אלא ממש תוך כדי נסיעות בעולם. זה התחיל בשילוב של עבודה עם חופשה ("workations") והמשיך עם מי שנטשו לגמרי את המשרה המסורתית והפכו לנוודים דיגיטליים. על פי דוח מצב העבודה העצמאית של MBO Partners לשנת 2024, 11% מהעובדים בארה"ב מתארים את עצמם כנוודים דיגיטליים, צמיחה של 147% מאז 2019. גם בישראל הבחירה באורח חיים כזה, צוברת תאוצה ופלטפורמות כמו DNIsrael, מספקות תמיכה לנוודים דיגיטליים ישראלים עם עשרות אלפי חברים שמסייעים זה לזה בשיתופי פעולה מקצועיים, יצירת קשרים חדשים, ואפילו ביצירת חברויות ומציאת זוגיות. למרות שאין עדיין נתונים מדויקים, אנחנו יודעים שמתחילת 2023 יש העמקה של התופעה של הגירה מהארץ וישראלים רבים יותר מבעבר ממשיכים לעבוד אצל המעסיק המקומי אבל ממקומות שהייה בחו"ל. בקבוצות של אנשי משאבי אנוש מאז המלחמה ניתן לפגוש דיונים על מדיניות לאפשר לעובדים שרוצים לעבור לעבוד מחו"ל.
גם אם נדמה לכם שאין קשר בין נוודות דיגיטלית לבין מציאות העבודה שלכם, התופעה הזו מסמנת את השינויים שעוברים על תפיסת העבודה של אנשים שמבינים שהם כבר לא מוגבלים על ידי המקום הפיזי שהם גרים בו. לכן זו כבר לא שיחה על עבודה היברידית, או על כמה ימי עבודה עובדים מהבית. זו ההבנה שיותר ויותר אנשים יגלו שהם יכולים לעבוד מכל מקום ולכן יכולים גם לעבוד מהארץ בחברות רחוקות או מרחוק אצל מעסיקים מקומיים.
"כמה": מחשבים מחדש את שעות העבודה
אחד השינויים העמוקים ביותר מתרחש דווקא סביב הגדרת ההצלחה בעבודה והקשר שלה להיקף שעות העבודה. סמלי הסטטוס של "עובד טוב" – שעות עבודה ארוכות וזמינות תמידית – הולכים ומאבדים מערכם. תנועות כמו התפטרות שקטה ואמירות נגד תרבות המרוץ ("anti-hustle culture") הן תגובות של עובדים שהבינו לפתע שהשקיעו שנים מחייהם בעבודה אבל החיים קצרים ולא בטוח שזה היה סחר חליפין הגיוני. עכשיו אנחנו רואים אותם מציבים הרבה יותר גבולות, כבר לא מוכנים להקריב כל דבר למען הקריירה, שמים סימני שאלה סביב השקעה "לא סבירה" ומתמקדים גם בשאר מרחבי החיים.
תנועות כמו FIRE (Financial Independence, Retire Early) מאתגרות לא רק את היקף השעות בעבודה אלא את היקף העבודה בחיים ושואפות להגיע לעצמאות כלכלית שתאפשר להפחית בהיקף העבודה בגיל מוקדם יחסית. גם אצלנו "הסולידית" מקדמת רעיונות של עצמאות כלכלית ומציעה לקהל הרחב כלים להשגת חופש כלכלי כדי שלא נצטרך לעבוד בשביל לחיות. האשטגים כמו: WorkLessLiveMore, ActYourWage ו-RestIsProductive צברו תאוצה ומסמנים את הרצון בחיים מאוזנים, בריאים, בעלי משמעות, ועם פחות תלות בעבודה יומיומית שוחקת. כלל התופעות האלה משקפות חשיבה מחודשת על הגדרת ההצלחה ומעבר מתפיסה של זמינות מתמדת לעבודה לגישה בה העבודה היא רק מרכיב בחיים, והחיים הם העיקר.
"איך": מגוונים מקורות תעסוקה ופרנסה
כל אלה אפשריים באין השאר כי לאנשים היום יש אלטרנטיבות. ולא רק שיש להם כאלה אלא שהם הבינו שיציבות תעסוקתית מגיעה דווקא מכך שהם לא תלויים רק במעסיק יחיד. את הרצון הגובר לשליטה בהכנסה ובזמן שמוקדש לעבודה אפשר לראות בעלייה המתמדת במספר האנשים המקימים עסקים קטנים, מתחילים פעילות עצמאית אפילו לצד עבודה שכירה, עושים כמה דברים בו זמנית (סלאשרים) ואפילו עובדים במסגרת כלכלת העבודות הקטנות. הגיוון בצורות העבודה מרמז שהעובדים כבר פחות ממוקדים בתארים ובמעמד, ויותר מעוניינים לבנות את חייהם באופן שיאפשר להם חופש, יצירתיות ושליטה.
אפילו אפשר למצוא היום יותר ויותר אנשים שעושים הפסקות קריירה – הפסקות יזומות מעבודה שבעבר נחשבו לסימן אזהרה בקורות החיים והיום מתקבלות כלגיטימיות. לפי לינקדאין, 62% מהמועסקים שנבדקו לקחו הפסקה בשלב כלשהו מהעבודה, ורבים נוספים מתכננים לעשות זאת בעתיד. במקרים רבים, הפסקות כאלה אפילו מוגדרות כתקופת פיתוח, מה שמעיד על הכרה שפיתוח כישורים, יכולות וניסיון מגיעים לא רק מתפקיד, קידום וקורס אלא גם דרך חוויות חיים.
העתיד של פחות עבודה
מצבור התופעות האלו, הקיים כבר זמן מה, מספר את סיפור השינוי בחוזה החברתי של עבודה. מגפת הקורונה הוסיפה דלק למדורה ומה שהתחיל כטרנדים הדרגתיים הפך לנורמה חדשה כמעט בן-לילה. כשהעובדים נאלצו לעבוד מרחוק, רבים, כולל מי שלא הוגדרו עובדי ידע, חוו לפתע בעצמם את היתרונות לבחור איפה, מתי וכמה לעבוד ועכשיו הם כבר לא מוכנים לחזור למה שהיה. לכן היום, כשחברות כמו אמזון קוראות לחזרה למשרד, העובדים שוב ושוב מתנגדים ודורשים לשמר את האוטונומיה שרכשו.
לכן גם אם זה נראה לכם כמו וויכוח על מספר הימים הנדרשים להגעה למשרד, אל תטעו. בפועל יש כאן אמירה ברורה שאם יש מאבק בין עבודה וחיים, החיים ינצחו, תמיד. התפקיד של ארגונים זה לא לייצר מאבק. העובדים כבר לא מבקשים מהמעסיקים לאפשר להם גמישות גדולה יותר – הם דורשים אותה. הם כבר לא מוכנים להקריב את חייהם האישיים עבור הבטחה לביטחון תעסוקתי ארוך טווח וגם לא בעבור טיפוס בסולם היררכי של תפקידים והשפעה. הם רוצים לבנות את הקריירה סביב החיים, לא להיפך.
המיקוד השגוי במספר ימי העבודה במשרד מונע מכם לראות את מלוא השינוי ולדבוק במודלים מיושנים של ניהול והתנהלות. בסופו של דבר העובדים יבחרו ברגליים ואתם עלולים להפסיד אנשים טובים, מעורבים ומחויבים בגלל שיקולים של העבר, לא של העתיד. החוזה החברתי החדש מחייב win-win בין אנשים וארגונים. האנשים הכי טובים שלכם לא עובדים בגלל שהם חייבים. הם לא עובדים כי אתם אומרים להם מה לעשות וגם לא בגלל שאתם מודדים אותם. הם עובדים כי הם רוצים. כי בעבודה שלהם עבורכם הם גם מגשימים את המטרות שלהם בחיים. זה עולם העבודה העתידי.
תגובה אחת
מקדימה את זמנך. מעניין ונכון ברמה מסוימת
אבל נראה שהמעסיקים לא מאוד מרוצים מהעניין. מה דעתך על ההחלטה של אמזון ל חזרה מלאה למשרד? האם עוד חברות יידרשו זאת? ולמה.