ראש השנה אצל רבים מאתנו הוא זמן להתבוננות. אחורה, אל השנה שהסתיימה, מה שהספקנו, איפה שאנחנו נמצאים. וקדימה, אל מה שאנחנו מבטיחים לעצמנו שנשנה, שנתחיל, שנשתדל.
רוב השנה אנחנו משאירים את החלומות שלנו בצד ועוסקים במציאות. במה שפרקטי. במה שצריך. ראש השנה זה זמן מצוין לעצור לרגע ולפנות את הזמן לחלומות. כי רק אם אנחנו מרשים לעצמנו לחלום נצליח גם לסלול אליו את הדרך. כי אם נבהיר לעצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע יש יותר סיכוי שנלך בכיוון הנכון. זה לא חשוב אם נתקדם בקצב מהיר או איטי, זה אפילו לא חשוב אם אנחנו יודעים איך נגיע לשם, זו כבר אסטרטגיה. אבל זה כן חשוב שנדע מה אנחנו רוצים. ואין זמן טוב מתחילתה של שנה חדשה לוודא שאנחנו יודעים מה אנחנו באמת רוצים.
בנימין זנדר, מנצח התזמורת הפילהרמונית של בוסטון הוא גם מרצה מבוקש בתחום המנהיגות. זכיתי לשמוע את זנדר בהרצאה על הספר שכתב עם אשתו, The art of possibility, ובה סיפור שמתאים מאד לראש השנה ולהבטחות חדשות. זנדר מלמד מוזיקאים מצטיינים במסגרת הקונסרבטוריון של ניו אינגלנד ופותח כל שנה בבשורה הבאה: בקורס הזה, כולם מקבלים A (המקבילה של הציון 100). אבל יש לו תנאי אחד, שכל אחד מהתלמידים יכתוב, ביום הראשון ללימודים מכתב, עם תאריך של היום האחרון ללימודים. והמכתב מתחיל: "מר זנדר היקר. קיבלתי A מפני ש…". במילים אחרות זנדר מבקש מהתלמידים שלו לומר לו בתחילת השנה מי יהפכו להיות בסוף השנה, כך שיצדיקו את הציון המושלם, כך שיגדירו מראש את המטרה לתוכה הם צריכים לחיות.
רבים מאתנו מתגלגלים עם היום יום והקריירה. אחת משיחות ה"שנה טובה" שעשיתי השבוע נמשכה שעתיים. הוא בדיוק לא קיבל תפקיד שרצה, רואה כבר איך נגמרת לו הדרך בארגון. אולי עוד תפקיד אחד, "תפקיד פרישה" וגמרנו, הוא בחוץ. לא, אין לו מושג מה יעשה אחר כך, הוא לא חשב על זה. תמיד היה לכך עוד זמן. האמנם? זה לא משנה אם תעשו את השינוי עוד חצי שנה, שנתיים או חמש, אם אתם באמצע החיים פלוס מינוס, אתם צריכים כבר לבחון את השאלה מה תרצו לעשות בחצי השני. ולא, אני לא מתכוונת ל"לחפש עבודה". קודם כל, מה אתם רוצים לעשות? שזה כמו לענות על השאלה: אילו לא הייתה לכם שום מגבלה, לא של כסף, מחויבות, זמן, משפחה, מה הייתם רוצים לעשות? איך הייתם בוחרים להעביר את הימים שלכם? ותעשו לעצמכם טובה, תכתבו את מה שעולה לכם לראש.
יש משהו בתהליך הזה, שבו אנחנו מוציאים החוצה, בכתיבה, בציור, באמירה לאחר, את מה שנמצא אצלנו עמוק בפנים, כחלום, כמשהו שתמיד רצינו לעשות, כמשהו שמחכה ליום הנכון, לאחר כך, כשילדים יגדלו, כשנצא לפנסיה כשיגיע איזה שהוא זמן איפו שהוא בעתיד… רק אם נגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים נוכל לבחון מה באמת צריך לקרות כדי לאפשר את הדבר הזה. מכירים את זה שכשאתם מחפשים רכב מסוג מסוים פתאום אתם רואים אותו בכל מקום? או הילד שלומד נהיגה פתאום רואה רכבי לימוד נהיגה בכל מקום. הם היו שם קודם, אבל נקודת המבט שלנו נפתחה לראות אותם כי הם במודעות שלנו עכשיו. אותו דבר קורה בתהליך האישי. כשאנחנו שמים אותו על השולחן, דברים קורים. ולו רק מפני שאנחנו רואים פתאום את ההזדמנויות.
אחת משיחות ה TED שהוגדרו הכי טובות לשנת 2015 היא שיחה שנקראת "צייר את עתידך, קח שליטה על חייך" ושואלת את השאלה איזה חלום אתם רוצים להפוך למציאות? מחקרים מראים שההסתברות לעשות שינוי, אפילו כזה הנדרש בגלל צורך רפואי, היא אחד לתשע. ובאותה שיחת TED פטי דוברוולסקי מציגה בדיוק את הדוגמא של ציור עתיד קריירה שיעזור לכם להיות האחד שמגשים את החלום, לא התשעה שמוותרים.
בהרצאות בנושא קריירה, אני פותחת בסיפור אישי על תהליך שליוויתי לפני מספר שנים. הארגון החליט לדלל שכבה ניהולית ומספר מנהלים מצאו את עצמם נפלטים החוצה. שני מקרים זכורים לי היטב. הראשון לא הבין איך יכול להיות שהיום הזה הגיע והוא בכלל לא בגיל פרישה. השני לעומת זאת ניהל פעילות שעברה שינוי וידע שבקרוב יצטרך למצוא תפקיד אחר ולכן עבר תהליך לבחינת האפשרויות, תהליך שכלל להבין מה הוא בכלל רוצה לעשות בשלב הבא. ראיתי אז בברור את ההבדל בהתמודדות של שניהם בנקודת הפרישה מהארגון. לראשון, זה שלא היה מוכן, לקח המון זמן לעמוד על הרגליים בצד השני. והשני, השני ראה את נקודת ההחלטה כהזדמנות להתחיל את הדרך החדשה שעליה חשב כבר תקופה ארוכה ותוך זמן קצר כבר היה במסלול חדש. ואני למדתי אז שיעור שלא שכחתי. אני רוצה להיות כמו השני, זה שהיה מוכן כשהיום הגיע. ואני לא רוצה להיות כמו הראשון, זה שלא ראה אותו בא.
ואז הבנתי שאני לא מוכנה, הבנתי באמצע החיים שרוב עולמי בתוך הארגון, הרשת שלי קשורה לעבודה ולמרות היותה מדהימה ומאתגרת, היא מגדירה את כולי. ויותר מכך הבנתי שביום בו ניפרד, הארגון ואני, יותר מידי ממני נשאר מאחור ולא מספיק נשאר והולך קדימה איתי. זו הייתה הארה מבהילה, לפחות עבורי. והיא שגרמה לי לסלול את המסלול שלי לשינוי, לייצר עוגנים שיחייבו אותי לעצור מדי פעם ממשימות היום יום ולפנות זמן לפתח את עצמי בלא קשר לתפקיד ולארגון.
זה לא פשוט, להשאיר מקום נפרד מהיום-יום לתהליך ששואל שאלות על העתיד. בספרם המומלץ של Dan and Chip Heath, Switch: How to Change Things When Change Is Hard, ממשילים הכותבים את השינוי לניסיון של רוכב לכוון פיל על הדרך הרצויה. למה פיל? כי היחס בין המודעות שלנו לרצון לעשות שינוי לעומת כל שאר המרכיבים הפועלים כנגדו היא פחות או יותר היחס בין הרוכב לפיל. כמה פעמים ניסיתם להתחיל דיאטה? ההחלטה, היא הרוכב. אבל כל כבדו של הפיל הוא שמביא אותנו בסוף היום לחסל את הדיאטה עם מנה האהובה של קלוריות שאנו לא עומדים בפניהם.
מה עושים? סוללים עבור הפיל שביל. או כדברי האחים היט' מעצבים עבור עצמנו את השביל אל השינוי, השביל שיעזור לנו לשנות הרגלים. בדוגמא של הדיאטה למשל, זה לוודא שאותה מנת קלוריות בכלל לא תהיה בנמצא ובמקום בו נחפש אותה נמצא משהו, אבל כזה התואם את הדיאטה…
ולעניין ההחלטה להשאיר זמן מהיום יום כדי לעבוד גם ההתפתחות שלנו, כדי שנוכל, אם נרצה או נאלץ לסטות מהמסלול, לזהות עבור עצמנו מסלול חדש, אנחנו חייבים לייצר לעצמנו עוגנים שיבטיחו לנו נקודות עצירה, כאלה שיאפשרו לנו לפתח את עצמנו ואת האפשרויות למסלולים חדשים. או לדבריהם של האחים היט': "טריגרים לפעולה צריכים להיות ברורים וגלויים מספיק כדי להפריע את המהלך הרגיל של התודעה"
אני אמרתי לבן שיחי שהתפקיד שלא קיבל זו המתנה שנתן לו הארגון לשנה החדשה. המתנה, להתעורר אל העובדה שהעתיד שלו מתחיל מחר ורק הוא אחראי לעצב אותו. ובשביל זה, צריך להתכונן. אז לשנה החדשה, תנו לעצמכם מתנה מסלול לעיצוב המשך הדרך שלכם, עיצוב מתוך מודעות ולא מתוך אקראיות. שנה טובה.
