עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:
הנימים שקושרים אותנו למקום העבודה: מחקר שפורסם בארה“ב מצא שנשים, במיוחד נשים נשואות, נוטות יותר להישאר במקומות עבודה לאורך זמן. בין הסיבות שמנו: ”הם צריכים אותי“, ”המקום הזה כמו משפחה“, ”העבודה הזאת היא הזהות שלי“ וגם ”אני חייבת לארגון להישאר“
בעזרת השיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן "בעבודה נגלית האהבה" נפרדתי עם השנים מאנשים משמעותיים בחיי הקריירה שלי. "בעבודה נגלית האהבה. מהו לעמול באהבה? לארוג הבגד בנימים אשר נמשים מלבבך כמו נועד הוא לאהוב שילבשנו.." אני מכירה את המילים בעל פה אבל רק לאחרונה נגלה לי עומק עוצמתן במיוחד במעברי הקריירה של אמצע החיים. רק לאחרונה הבנתי שאלו מאיתנו, אולי הדור האחרון של מי שעבד שנים ארוכות מאד באותה המסגרת, עבורנו הנימים האלה אכן נמשים מלבבנו ובאים לידי ביטוי בזהות הזו, הכורכת בינינו לבין הארגון. הם באים לידי ביטוי בקושי הענק המלווה את תהליך הפרימה של הנימים, על פני זמן או בבת אחת, כשאנחנו נפרדים מהארגון. בחודשים האחרונים אני מלווה אישה חזקה בתהליך הזה לקראת היום שבו תצא מהארגון שהיה לה לבית. היא עשתה את כל מה שצריך, הכינה את מה שבא אחרי, היא אפילו כבר רוצה ללכת. חודשים שאני לא מבינה למה היא רוצה ולא יכולה. עד שיצא לי להסתובב איתה במחוזות עולם העבודה שלה ולראות מקרוב את הנימים הקושרים את לבבה לאנשים, למקומות, להרגלים. הם באים לידי ביטוי בדברים הקטנים, בתג המבדיל בינך לבין אורח, בפשטות בה אתה מציג את עצמך לאדם חדש עם כותרת של תפקיד וארגון, בכתובת המייל, המחשב, המשרד, התעודות שעל הקיר. הטור של היום מתבונן בנימים הקושרים אותנו אל מקום העבודה ומנסה להבין למה כלכך קשה לנו לעזוב מקום עבודה?
באופן מפתיע, ההחלטה להתפטר אצל רבים היא רק צעד קטן ראשון במה שיכול להפוך לשיחה ארוכה שאנחנו מנהלים עם עצמנו. בספרו Passion and Purpose מצא דניאל ג'ולטי שזה לא קשור בסיכון המקצועי, בפחד מאבטלה או אפילו עד כמה אנחנו בטוחים בצעד הבא. הספר מתאר את סיפורם של בוגרי תכניות MBA של הרווארד ומכיל גם את סיפור אי שביעות הרצון ממקום העבודה של רבים שלמרות זאת בחרו להישאר. מהמחקר של דניאל עלה שהצעד הזה, של לעזוב, הוא בעצם צעד די קשה, גם כשאנחנו מאד מאד רוצים אותו.
מסתבר שיש לא מעט מלכודות פסיכולוגיות שמחזיקות אותנו בתפקידים לא ממצים ומונעות מאתנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות.קודם כל התניה, זו מהניסוי המפורסם של סקינר בפסיכולוגיה, לפיה אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו בעקבות חיזוקים המתקבלים כתגובה. בעולם העבודה שלנו היום פרוסים על פני השנה מגוון חיזוקים שקושרים אותנו להמשיך לעבוד, בטח עד לחיזוק הבא מעבר לפינה. דניאל מספר איך רבים מהנשאלים חיכו ל"אחרי", אחרי הקידום, הבונוס, סוף השנה. כקבוצה, הם העדיפו את ההשגה של יעד קטן שראו בטווח הקצר על פני התחלה חדשה שתכלול טיפוס על פסגה חדשה לגמרי. בספרם The Progress Principle טוענים תרזה אמביל וסטיבן קרמר שאנחנו נוטים לרצות לצבור ניצחונות קטנים בדרך אל מטרה. אבל אם המטרה היא הגבעה הקרובה, הרי שהטיפוס עליה מונע מאתנו להסתכל אל האופק ולבחור את הפסגה עליה אנחנו באמת רוצים לטפס. ולכן באופן פרדוקסלי דווקא הרצון שלנו להרגיש שאנחנו מתקדמים הוא שמונע מאתנו למצות את הפוטנציאל אם זה טמון דווקא במקום חדש.
ואם זה לא מספיק, הרי שהזהות שלנו קשורה במידה רבה במקום העבודה. הדור של אמצע החיים קיבל את כתובת המייל הראשונה שלו במקום העבודה ויותר אנשים ממה שירצו להודות, מחזיקים אולי כבר גם בכתובת מייל אישית אבל לא עושים בה שימוש. וזה עוד לפני החברים, השגרה, היכולת להציג את עצמך בפני זרים בשם, תפקיד, ארגון. יותר מכך, העולם החשוף של היום משדר במהירות כל שינוי סטטוס אישי ומקצועי ולכן אם נעזוב, כולם ידעו. ואם אחרי זה מה שננסה לא יצליח, גם את זה כולם ידעו… ומאחר ורובנו לא ממש אוהבים סיכון וכישלונות, עכשיו שהכישלונות האלה גם פומביים יותר, הרי שמקום העבודה הנוכחי, המוכר והבטוח נראה לנו עדיף על הקפיצה לקריירה הבאה בה הסיכוי למשהו טוב יותר כרוך באי וודאות וסיכון.
מחקר שפורסם בארה"ב ב American Sociology Review מצא שנשים, במיוחד נשים נשואות, נוטות יותר להישאר במקומות עבודה לאורך זמן. בין הסיבות להישארות היו "הם צריכים אותי", "המקום הזה כמו משפחה", "עבודה הזו היא הזהות שלי" וגם "אני חייבת לארגון להישאר". ולא פחות חשוב, השפעת הדעה של האנשים שסביבנו שכוללת "מה פתאום לעזוב מקום עבודה כזה מדהים עם שכר ותנאים, תגידו תודה". וזה אגב מאפיין רבים מאתנו, התחושה שאנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו עבודה, תפקיד, קריירה. והכרת הטובה הזו איננה מאפשרת לנו להקשיב לעצמנו במקומות בהם אנחנו יודעים שאלה כבר לא מספקים.
ויש את מי שנשאר כי התגמול חשוב לו יותר מהצרכים האישיים, מתוך האמונה שעבודה הזו היא הדרך היחידה להמשיך להתפרנס ושיש הפרדה בין עבודה לבין מה שאנחנו אוהבים לעשות ונעשה בשעות הפנאי או בפנסיה. אם תעצרו לחשוב על זה, כל הרעיון של המלחמה נגד העלאת גיל הפנסיה יושב על ההפרדה הזו, הרעיון שנעבוד עד הפנסיה, ואז נעשה את כל מה שלא היה לנו זמן לעשות. זו תפיסת קריירה עצובה, זו שגורסת שהקריירה שלנו היא משהו שאנחנו רוצים להגיע לסופו, כדי לחיות. החדשות הטובות היא שהתפיסה הזו משתנה בעולם העבודה החדש. גם בגלל הטכנולוגיה וגם בגלל ההגדרה המשתנה של הדורות הצעירים להצלחה, הצלחה המוגדרת כמכלול של חיים והקריירה בתוכם. ומהסיבות האלה, ההפרדה בין מה שאנחנו אוהבים לאופן בו אנחנו מתפרנסים נבחנת שוב ושוב. קחו למשל אתרים כמו Etsy מפגש בין קונים ומוכרים, שוק בענן, לכל מה שיצירתי או Shopify, תשתית לחנות וירטואלית שגרמה אפילו לאמזון לסגור את Amazon Webstore שעזר בתחילת הדרך למוכרים קטנים לייצר חנות אונליין. אני נזכרת בחברה שעובדת בעולם הטכנולוגיה בשביל פרנסה ובכל רגע פנאי יוצרת אמנות בשביל הנשמה, נזכרת ומקדישה לה את הסיפור הזה שמצאתי על אלישיה שמרוויחה שם כמעט מיליון דולר בשנה מלמכור את האמנות שהיא עושה.
יש סיכוי שהתגובה שלכם בשלב הזה קשורה בקשיי החיים והפרנסה או בתפיסה שעבודה זו עבודה ולא צריך לצפות לאהוב אותה. אבל אם אתם מסתובבים עם מחשבות על משהו שהוא יותר מתאים עבורכם, אולי בכל זאת תבחרו להעיף מבט אל הנימים הקושרים אתכם למצב הנוכחי ולבדוק אם אפשר להתחיל לפרום אותם בדרך אל עבודה שנעשית באהבה.
