ימי ההסלמה הביטחונית והדיונים על פיצויים הוכיחו עד כמה השיח על עובדים הוא עדיין על עובדים שכירים בלבד. הגיע הזמן להגדיר מחדש את חוקי המגן על עובדים כך שיכללו את כל צורות העבודה החדשות.
אחת מתוכניות הבוקר ברדיו שלחה אותי לכתוב את הטור הזה, כשברקע קולות היירוט של כיפת ברזל, ממש בתוך שידורי “החיסול וההסלמה”. רזי ברקאי ראיין את עו”ד רבקה ורבנר, הממונה הראשית על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה, על היכולת לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגלל יום העבודה שאבד. אבל במקום לדבר על עובדים, הם דיברו על שכירים. כל השיחה, כולל כל השאלות וכל הדיון, סבבו סביב האופן בו יפוצו המעסיקים בגין השכר שהם מחויבים לשלם לשכירים שלא הגיעו ליום העבודה שבוטל בהנחיית פיקוד העורף. גם הבסיס החוקי לשיחה הזו, החובה לשלם לעובדים את השכר, נמצא כיום בהסכם הקיבוצי ובחוק ההגנה על העובדים לשעת חרום. וגם כאן עובדים = שכירים. ואף אחד, אף אחד לא שאל ולא ענה ואפילו לא הזכיר את העובדה שהעובדים במדינת ישראל, כמו גם בשאר העולם, הם לא מילה נרדפת לשכירים. שיש מגזר הולך וגדל של עובדים במתכונות עבודה חדשות, עצמאיות. ואי אפשר להמשיך להתייחס למילה “עובדים” כמילה נרדפת לשכירים בלבד.
נדמה לכם שאתם כבר מכירים את הסיפור הזה. עצמאים, פרילנסרים, יועצים, נהגי אובר. כולם מתלוננים על העדר שוויון זכויות עובדים. אבל מסתבר שעוד לא ראינו את המילה האחרונה בצורות העבודה החדשות. ספר חדש בשם Ghost Work, עבודת רפאים, מאיר אוכלוסיית עובדים חדשה שצומחת לה מתחת לפני הרשת, האנשים השקופים החדשים שגורמים לרשת להראות חכמה בעידן שבו המחשבים עדיין לא יודעים לעשות את זה לבד. אלה האנשים שמניעים את הגלגלים של אתרים כמו אמזון, גוגל וגם אובר. הם מתמללים ומתקנים את טעויות הכתיב בסרטוני הוידיאו, מתייגים את התמונות כדי שנוכל למצוא אותן, משלימים את כל מה שהמכונות ידעו בעתיד לעשות, אבל בינתיים צריכות ללמוד ולדייק. החוקרים, מרי גריי וסידהארט סורי טוענים שמה שקראנו “כלכלת החלטורה” Gig Economy, אותו מרחב עבודה של עצמאים ועסקים שעושים פרויקטים קצרי טווח דרך פלטפורמות ברשת, עובר טרנספורמציה נוספת לכיוון עבודת רפאים. זו מערכת עבודה שנמצאת תמיד במצב מוכן לפעולה, בה אנשים מקבלים על עצמם פרויקטים בהיקפים שונים דרך חברות שמקצות, מתאמות וגם משלמות מבלי שלקוח הקצה מכיר את העובד או אפילו מתקשר אתו.
זה לא באמת מפתיע שאלה משרות מתחת לרדאר של חוקי העבודה, חלקן הגדול מתחת לשכר מינימום ללא כל תנאים סוציאליים או יציבות תעסוקתית. אבל לא כולן. יש כאן גם חברות יעוץ גדולות שפורסות בעולם רשת של מומחים ופונות אליה על פי צורך ופרויקט לקבל תשובות לשאלות של לקוחות. בכל המקרים נכנסת בין העובד והלקוח מערכת מתווכת שמגדירה את תנאי ההתקשרות. ואלה לא דומים כלל למה שאנחנו מכירים במונחים של תנאי עבודה של שכיר. השאלה המעניינת שהספר מתייחס אליה היא האם זה בהכרח דבר רע.
צמיחה ללא משרות שכירות
זכויות העובדים הן תוספת יחסית חדשה לזכויות האדם. באנגליה, לפני כמאתיים שנה, התחילה החקיקה של חוקי המגן על העובדים בהגבלה של העסקת ילדים במפעלים והגבלה על שעות המשמרת. בארה”ב זה לקח עוד מאה שנה, כשהשיח הזה התרחב במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי. בישראל נחקקו חוקי מגן רבים מהקמת המדינה, המסדירים את יחסי עובד-מעביד. אלה כוללים את חוק שעות עבודה ומנוחה, חופשה שנתית, דמי מכלה, שכר מינימום, פיצויי פיטורים ועוד. החשיבות של מערכות אלה עצומה, בכך שהיא שמרה משך שנים ארוכות על זכויות העובדים החלשים אל מול המעסיקים החזקים. וטוב שכך.
אבל התוצאה הישירה של התהליך הזה היא שהעלינו על נס את המשרה השכירה המלאה כצורת העבודה המועדפת. וזה מקשה עלינו לראות, בעידן החדש, דווקא את הפוטנציאל הטמון ביכולת להביא את האדם הנכון למשימה הנכונה בזמן הנכון, מעבר למי שנמצא כאן ועכשיו בתפקיד ומשרה. החדשנות שצומחת מתוך עולמות העבודה החדשים פותחת אפשרויות חדשות לאנשים, לארגונים, לתעשיות וגם לכלכלות. תחשבו על אוכלוסיות שבעבר הודרו משוק התעסוקה המסורתי בגלל מגדר, מגזר, גיל או אפילו מיקום גיאוגרפי, על אנשים שלא יכלו להיכנס למבנה הקלאסי של משרה מלאה בתקופות חיים או נסיבות או ציפיות חברתיות וגם על ארגונים שהיו מוגבלים בגלל סביבה, תחום עיסוק ותקציב. השאלה אם ההזדמנות כאן הופכת לניצול אינה קשורה בהכרח לעצם צורות העבודה החדשות אלא לאופן בו נגדיר מחדש את חוקי המגן בכדי להגן על העובד באשר הוא עובד, ולא על השכיר באשר הוא שכיר.
ולא, זה ממש לא אומר שפשוט צריך להרחיב את מה שיש משכירים לעצמאיים. אבל זה גם לא אומר שאפשר פשוט להתעלם ממגזר גדל והולך של אנשים עובדים, שמזינים את צמיחת הכלכלות, ולא מכוסים על ידי מעטפת זכויות העובדים שנתפרה כאן במאתיים השנים האחרונות. בשנים הקרובות יצטרכו ממשלות וארגוני עובדים להתמודד עם הצורך להגדיר מחדש את חוקי המגן בכדי להתאים אותם לעולם שבו חוברים להם יחד צורך לעשייה עם מי שיכולים לענות על הצורך הזה. וכן, בכוונה לא השתמשתי במילים “עבודה” ו”עובדים”. כדי שלא נתבלבל עם משרה ושכיר. הצורך בעשייה ומי שעונים עליה כוללים את כל מי שמוצאים האחד את השני במתכונות שונות של התקשרות לצרכי עבודה. זה יכול להיות חיבור ישיר דרך פלטפורמה כמו הנהג של אובר שעונה על הצורך שלי בהסעה. אבל זה יכול להיות גם כחיבור מורכב הרבה יותר בין עצמאי שזקוק לשירותי פרסום, אדמיניסטרציה, ניהול חשבונות וכד’ וחובר לעצמאי אחר שנותן לו שירותים כאלה. וזה יכול להיות אפילו חברת ענק כמו אמזון שזקוקה לרובוטים לאוטומציה במחסנים שלה, ובמקום לשכור אנשים ולפתח רובוטים כאלה היא פותחת תחרות שנתית ונותנת לקבוצות ברחבי העולם להציע לה פתרונות תמורת תשלום מצוין שבמקום שכר נקרא פרס.
בכל המקרים האלה, ורבים רבים אחרים, צומחת סביבנו עשייה כלכלית ענפה שלא עושה שימוש במשרות שכירות. התהליך הזה בא לידי ביטוי במה שמוגדר כצמיחה ללא משרות שכירות Jobless Growth. בדוח שפורסם ב 2019 על ידי האו”ם על הכלכלות של אסיה למשל, רק ב 10% מהמקרים צמיחה של התוצר ב 1% יצרה צמיחה של 1% ומעלה במשרות. ב 90% מהמקרים, % המשרות שנוצרו היה קטן מהצמיחה בתוצר, כמעט ב 50% מהמדינות כמעט לא נוצרו משרות.
מהצד השני של הנתונים האלה אפשר לראות את הצמיחה במספרים של אלה שאינם שכירים. הם כוללים באופן מסורתי את בעלי החברות והעצמאים, אבל גם יותר ויותר אנשים שמרוויחים באופן מלא או חלקי תמורה על עבודה דרך פלטפורמות שונות, עם או בלי שילוב עם משרה עיקרית. בדוח המגמות של 2019 של ארגון העבודה הבינלאומי נטען ש 34% מהעובדים בעולם עובדים “על חשבונם” (On their own account) בעוד 52% מהעובדים בעולם שכירים. מחקר מכון גאלאפ על צורות העבודה החדשות מסכים עם הנתונים שמביאה Upwork כבר כמה שנים, שבארה”ב כבר אחד מכל שלושה עובדים עובד בצורות עבודה חדשות בתור העבודה העיקרית. ומה שמעניין עוד יותר זו העובדה שרבע מתוכם הם שכירים במשרה מלאה ועוד חצי שכירים במשרה חלקית.
שיטת “העתק והדבק” לא מספיקה
במדינת ישראל אי אפשר באמת לדעת כמה עובדים מתפרנסים גם מעבודה עצמאית בצורותיה השונות. אנחנו יודעים לספור את בעלי החברות, עוסק פטור או מורשה. אבל יש מגזר הולך וגדל של שכירים שעושים עוד משהו. את אלה אנחנו יודעים לספור רק אם הם מדווחים. ומאחר ובמדינת ישראל יש גם אוכלוסיות גדולות שאנחנו מגדירים כאוכלוסיות שאינן משתתפות בשוק העבודה, גם כאן עולמות העבודה החדשים פתחו אפשרויות פרנסה שאינן תלויות במשרה אצל מעסיק ולכן אי אפשר לזהות את אלה שלא מקבלים תלוש משכורת אבל מתפרנסים דרך הרשת.
סוגיית הדיווח היא סוגייה נפרדת שיש להתייחס אליה אבל היא מועלית כאן רק בהקשר של חוסר היכולת לספור את העובדים שאינם שכירים ובעצם, בצורך להיזהר בהתייחסות למספרים המדווחים בנוגע למי הם העובדים במדינת ישראל. שכן הסוגייה האמיתית העומדת לפתחה של המדיניות הציבורית, בארץ ובעולם, היא הצורך להגדיר מחדש את זכויות העובדים בתוך השינוי הזה. בהיעדר התייחסות מן השורש לחוקי המגן לעולם העבודה החדש, יוצרות צורות ההעסקה החדשות צורות שונות של פגיעה בעובדים החדשים.
במדינות רבות כיום, התגובה האוטומטית היא לנסות ולכפות את מבנה העבודה הישן, השכיר, כפתרון לכל מקרה של אי צדק. ראינו את זה בחקיקה של קליפורניה סביב חברות שירותי הענן כדוגמת Uber, Lyft ודומיהן, שמחייבת אותן להתייחס לעובדים כשכירים. אין ויכוח לגבי הצורך לשמור על העובדים, אבל אין ספק שהצורך הזה לא בהכרח עובר דרך אכיפה של צורות העבודה הישנות, המוגנות.
מצד העובדים העצמאיים והחדשים, התגובה האוטומטית היא לבקש את זכויות השכירים. בימים האחרונים הבליח לרגע לחדשות סיפור היווצרותה המטאורי של קבוצת “אני שולמן” בפייסבוק. הקבוצה צמחה בתוך כמה שבועות מאפס למעל 100 אלף איש, סביב שיח על אתגרי העצמאיים העובדים במדינה. ואז, בתוך ההסלמה, גבר שם השיח סביב חוסר השוויון באופן בו המדינה מתייחסת לעובדיה, אלה השכירים ואלה שלא.
אנחנו נמצאים בתוכו של שינוי מהותי בעולמות העבודה, שינוי שמפרק את המבנים המסורתיים של כלכלות, תעשיות, ארגונים, מקומות עבודה וכן, גם את מערכות יחסי העבודה. הכלכלה החופשית יכולה לייצר כאן הזדמנויות, אבל רק מדיניות ציבורית תומכת בעולם העבודה החדש תיתן את היתרון התחרותי למשק.
וזה כבר דורש דיון מעמיק שמתחיל בהבנה שעובדים הם לא רק שכירים וממשיך בהתמודדות עם השאלה איך הופכים את זה מחיסרון ליתרון.
