העבודה כבר מזמן לא מוגבלת לזמן ומקום – התרגלנו לעבוד מתי שצריך, מכל מקום, וליהנות מהגמישות. במקום להיתקע במשרד בגלל שיחת לילה עם קליפורניה, אפשר לעשות אותה מהספה בבית. במקום לאבד רלוונטיות בגלל מרחק פיזי ממוקדי קבלת ההחלטות, אנחנו יכולים לעבוד על פרויקטים גלובליים גם מהארץ. גם במלחמה.
אבל עם הזמן התרגלנו גם למשהו אחר: שאין גבולות. המחשב הנייד על שולחן האוכל, ההודעות ממשיכות אל תוך הלילה, ושיחות נכנסות בכל שעות היממה. איכשהו תרבות העבודה התחילה להתייחס ל- "גמישות" כאל זמינות מתמדת.
אבל יש תרבויות שמסרבות להתרגל. כבר כמעט עשור ממשלות מנסות לחוקק חוקים שיבטיחו לעובדים את הזכות להתעלם מהודעות העבודה בשעות הפנאי, מבלי לחשוש שזה יפגע בהם. וטשטוש הגבולות של השנים האחרונות בין עבודה לבית רק הגביר את קצב החקיקה.
העלייה בחקיקה שמסדירה את "הזכות להתנתק"
צרפת הייתה הראשונה, כבר ב־2017, כשהחליטה לחייב חברות עם יותר מ־50 עובדים להימנע מחדירה לשעות הפרט בלא הסכמה מפורשת. איטליה וספרד הצטרפו במהרה, וב־2024 כבר לפחות 18 מדינות – בהן בלגיה, יוון, לוקסמבורג, מקסיקו, אוסטרליה וחבל אונטריו בקנדה – אימצו גרסאות שונות של חוקי "הזכות להתנתק". בחלק מהמדינות החוק חל רק על העובדים מרחוק, באחרות על כלל העובדים; חלקם כוללים קנסות או חובת הכללה בהסכם העבודה, ואחרים בגדר המלצה בלבד.
עד לאחרונה, הדיון הציבורי התרכז בשאלה האם חוקים כאלה בכלל תורמים למנוע שחיקה או שהם רק פוגעים בפריון ויבריחו משקיעים וחברות גלובליות. מנהלים רבים יאמרו שחקיקה כזו פוגעת בתחרותיות של ארגונים גלובליים, ביכולת לעבוד בצוותים גלובליים או להיות זמינים ללקוחות וספקים בעולם. אבל מחקר חדש של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג, שבחן מדינות OECD לאורך עשור, מצא שחוקי "הזכות להתנתק" לא רק משפרים את שביעות הרצון של עובדים מהאיזון בין עבודה לחיים – אלא גם מעלים את רווחיות החברות.
המחקר מצא קשר ברור בין היקף האכיפה של החוק לבין מידת ההשפעה שלו. במדינות שבהן החוק היה בגדר המלצה או ללא אכיפה, לא נרשמה כמעט השפעה. אבל שבמדינות שאכפו את החוק ברצינות – חקיקה מחייבת וגם מנגנוני בקרה – נרשמה עלייה ניכרת ברווחיות החברות לצד שביעות רצון של העובדים. ההסבר של החוקרים הוא שההשפעה נובעת דווקא מהקשר בין השניים. קודם כל, עצם הירידה בשחיקה של עובדים מובילה לירידה בהיעדרויות ובתחלופה. אבל יותר מזה, נרשמה עלייה בפרודוקטיביות של העובדים באותה מסגרת זמן בגלל הצורך להתמקד בתוך שעות העבודה כדי לסיים אותה. ובמקביל, הפוקוס על הזכות להתנתק ייצר תרבות ארגונית בריאה יותר, שבה העובדים מרגישים שמכבדים את הגבולות שלהם, מה שמוביל לחיזוק נאמנות ומחוייבות.
למה חקיקה לבדה לא פותרת את בעיית יום העבודה האינסופי
במילים אחרות, המנגנון שמאפשר לאנשים לנהל הפרדה טובה יותר בין בית לעבודה הוא עצם המודעות והרשות שהחוק מייצר, שמאפשר לאנשים לעצור את יום העבודה האינסופי. כי אי אפשר באמת לעצור את שטף ההודעות בכלכלה גלובלית שבה תמיד חמש בערב איפשהו – ותשע בבוקר במקום אחר.
ולא רק שאי אפשר, לא צריך. לא רק בשביל צרכים עסקיים ותחרותיים, גם בשביל היכולת שלנו לנהל גמישות אמיתית. כי הבעיה הגדולה עם חוקי "הזכות להתנתק" היא שהם מנציחים את הרעיון שיש דבר כזה "שעות עבודה". אבל בפועל, "שעות עבודה" בעולם עבודה שהשתנה נראות אחרת עבור כל אחד ואחת מאיתנו. וזה דבר טוב. דווקא הגמישות היא הסיבה שרבים מאיתנו מעריכים עבודה היברידית. חלקנו מתרכזים טוב יותר בלילה, אחרים מעדיפים להתחיל את היום עוד לפני הזריחה. איסור גורף לשלוח או לקבל מיילים מחוץ לשעות העבודה "הרגילות" עלול לפגוע בדיוק במה שאפשר את הגמישות מלכתחילה. מי שקם מוקדם ורוצה להתחיל את היום בניקוי מיילים – תלוי במי שכתב את המיילים האלה בערב שלפני.
חקיקה היא כלי גס. אם היא מונעת ממישהו לעבוד כשזה נוח לו, היא שוללת מאחר את האפשרות להתחיל את היום בראש שקט. זה הפרדוקס של יום העבודה האינסופי – אנחנו זקוקים לגבולות, אבל לא כולנו רוצים, או צריכים, את אותם גבולות. הבעיה היא לא הגמישות. האתגר האמיתי – וגם ההזדמנות – הוא להיפרד מהנחות ישנות וליצור נורמות חדשות, שבהן גמישות איננה מתורגמת לזמינות מתמדת.
ואת הערך הזה שמתקבל מהחקיקה צריך לייצר בלי חקיקה. במקום לכפות שעות עבודה חשוב לייצר תרבות ארגונית ומנגנוני התנהלות אישיים שמוודאים שגמישות לא הופכת לזמינות מתמדת. אנחנו לא צריכים חוק כדי לדעת שמותר לנו לעצור – אבל לפעמים אנחנו זקוקים לאיתות. החוקים יוצרים לגיטימציה, אבל לא פתרון.
העבודה תמשיך להגיע, גם בערב, גם בסופ"ש, גם במלחמה. האחריות לגבולות היא על הארגונים – ליצור תרבות שמכבדת זמן, לקבוע 'חלונות זמינות', לעודד גם מנהלים לעצור, בלי חוקים. וגם כל אחד מאיתנו צריך ללמוד לקחת את האחריות לשים לב מתי אנחנו עובדים ומתי לא. כי עבודה יש תמיד ואם אנחנו לא נעצור, אף חוק לא יעשה את זה בשבילנו.
