Posts Tagged

מסע קריירה באמצע החיים

בעולם החדש אין יותר מסלולי קריירה. גם המקצועות מתפרקים ולא בטוח בכלל שיהיו מקצועות בעתיד, לפחות לא בהגדרתם הארוזה בחבילות לימוד. אנחנו רואים את המקצועות הופכים להיברידיים ודורשים מיומנויות מעולמות שונים, אנחנו רואים מקצועות נדרשים שלא נלמדים בשום מקום ומקצועות קיימים שמשנים לגמרי את פניהם. השבוע, מול סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון הבטחתי להם שהם לא יעבדו במקצוע שהם כביכול לומדים.

התיישנות הידע בארגון והמחסור בעובדים מיומנים הופכים את אופציית הפיטורים על רקע גיל לבלתי משתלמת

אני שואלת אנשים במעברי קריירה מה הייתם עושים אילו לא היתה לכם שום מגבלה? לא כלכלית, לא ציפיות, אפילו לא פחד? יש כאלה שלא יודעים לתת תשובה לשאלה הזו, אנחנו יודעים מה לא לפני שאנחנו מוכנים לדבר על מה כן היינו חולמים לעשות. ואלה שכבר יודעים לחלום מתחילים לספר את החלום שלהם ומיד מגיע ה”אבל”, כל הסיבות למה לא, למה אי אפשר, למה זה לא ריאלי.

ההנחה שאם נלמד את המקצוע הנכון ונתמחה ביכולות הנכונות נהיה מוגנים מפני הצורך בשינוי, היא הדבר הכי מסוכן לקריירה שלנו

אני אוהבת פגישות קפה מפתיעות, כאלה שצומחות מתוך מפגש לא מתוכנן, לא מוכר, לא סביב מטרה ברורה. הפגישות האלה הן הזדמנות נפלאה להכיר אנשים מחוץ למעגלים הרגילים, להרחיב את המעגלים שלנו, הידע שלנו, הראייה שלנו. לייצר דברים חדשים החל ממחשבות, דרך רעיונות, הכרויות, שותפויות והזדמנויות. בקבוצות רבות ברשת אפשר למצוא …

השיחה הזו שלחה אותי לכתוב דווקא בגלל שרבים מאתנו חווים התלבטויות דומות בעולם עבודה שגורם לנו להשתנות ולהגדיר מחדש את עצמנו במהלך הקריירה. בעבר זה היה יותר פשוט, רכשנו מקצוע, נכנסנו בשערי הארגון, הסתכלנו למעלה אל המנהל שלנו, והמנהלת שלו. הקריירה הייתה ברורה. והארגון, הוא סיפק לנו את תוספת ההכשרה …

השבוע קיבלה הקהילה של אנשי עולם העבודה העתידי בית חדש. כאן נפגשים אנשים שהשינויים בעולם העבודה מעניינים אותם, בגלל המפגש עם אנשים וקריירות, גם בגלל האופן בו הנושא הזה פוגש מנהלים וארגונים, או בכלל במונחים של חינוך וחברה. זו לא עוד קבוצה, זו קבוצה מנוהלת על בסיס פלטפורמה טכנולוגית וצוות נפלא, כזה שתומך בנו ביכולת לייצר כאן בית להרצאות בפייסבוק בלייב סביב נושאים רלוונטיים, ראיונות בווידאו סביב סיפורים מעניינים וכמובן שאלות לדיון, התלבטויות, שיתופים, ופינות קבועות. להתראות בפנים.

עבודה היא חלק חשוב מהזהות שלנו. ולא רק שלנו. “מה תרצה להיות כשתהיה גדול?” אנחנו שואלים ילד. “אז מה את עושה?” אנחנו שואלים מישהי שפגשנו בפעם הראשונה. בעבר שאלות כאלה עזרו לנו להבין איפה אנחנו על ציר הקריירה. התחלנו ב “ללמוד מקצוע טוב” ואז חיפשנו “עבודה טובה” ועם השנים ההגדרות …

מטרות בעבודה זה לא דבר חדש. לפעמים אפילו מטרות ארוכות טווח. יותר קשה לדמיין מטרות שמכוונות רחוק, לירח ומעבר, כאלה שנראות בלתי אפשריות. באנגלית הן קיבלו את המונח Moonshots. קשה לנו לקחת על עצמנו אתגרים כאלה. זה מתחיל בעובדה שאנחנו לא חייבים, שאף אחד לא דורש, שהם צריכים לבוא ממקום מאד אישי, פנימי. לכוון את עצמנו לאתגרים גדולים דורש מאיתנו תשוקה, התמדה, עבודה קשה של שנים ואולי אפילו מזל. לאתגרים כאלה אין מפת דרכים, הדרך זרועה במכשולים וכן, גם אנשים שיגידו לנו שאי אפשר, אין סיכוי, בשביל מה? ואנחנו צריכים שתהיה לנו תשובה, קודם כל בשביל עצמנו.

במישור האישי, הרעיון של כישלון מונע מאתנו לנסות. וככל שהניסיון יותר פומבי, יותר חשוף, ככה הפחד מכישלון גדול יותר. הבעיה היא, שדווקא התפתחות, כזו שתיקח אותנו לשלב הבא, חייבת להיות כזו שמחככת אותנו עם הקצה. הדברים שלא נוח לנו איתם, המקומות שאנחנו לא לגמרי יודעים לעשות, הכיוונים שאנחנו לא לגמרי בטוחים לגביהם. דווקא המקומות האלה, שבהם אנחנו יודעים שיש לנו רק 40% התאמה, יכולות, ניסיון, ובגלל זה הם גם המקומות בהם יש לנו הכי הרבה סיכוי להיכשל, דווקא הם הדברים שיצמיחו אותנו.