השינויים בעולם העבודה מחייבים אותנו לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים עבודה ולבדוק את עצמנו לפני שאנחנו משתמשים במונחים כמו "עובדי ידע" או "עובדים בלתי מיומנים". כשאנשים משלבים עבודה ועיסוקים בצורה חדשה, ההגדרות האלה לא תמיד משקפות את המורכבות של שוק העבודה המשתנה ומונעות מאיתנו לראות אפשרויות הן כעובדים והן כמעסיקים. כי מסתבר שיש היום יותר ויותר אנשים שנחשבים "עובדי ידע" אבל עשויים לבחור לעבוד בתפקיד עם סף כניסה נמוך מסיבות אישיות ומקצועיות שונות.
על פניו זה סוג של אנומליה. דווקא בשוק עבודה תחרותי שמחפש כל הזמן עובדים מיומנים ומולו עובדים שמבינים שצריך כל הזמן להתפתח וללמוד – היינו מצפים שנהיה כולנו במרדף אחר שיפור יכולות אל מול צרכי העבודה. באופן מפתיע, דווקא הצורך כל הזמן להתפתח אל מול טכנולוגיה שמייתרת ניסיון וכישורים או אפילו שינויים בסדרי עדיפויות אישיים, גורם לתופעה הפוכה – אנשים שהולכים לעבוד במשרות שהן מתחת לסף היכולות שלהם (overqualified).
זה שלב נוסף בהתפתחות של כלכלת העבודות הקטנות, ה Gig Economy. בתקופת הקורונה, כשרבים ישבו בבית ולא יכלו לחפש עבודה שכירה "רגילה", 23 מיליון איש גילו לראשונה את צורת העבודה הזו, גם כאפשרות לגשר על תקופות מאתגרות בשוק העבודה. וכך, בין שני הקצוות – הפרילנסרים המיומנים מצד אחד והעובדים הבלתי מיומנים שעושים עבודות פשוטות מצד שני – מתפתח עכשיו מרחב הולך וגדל של אנשים הבוחרים בכוונה להיות במצב שבו הכישורים שלהם גבוהים מהדרישות בעבודה שהם בוחרים לעשות.
רשתות בטחון כלכליות למעברי קריירה
קחו למשל מעצב אתרים בן ארבעים ומשהו שהעסק שלו בירידה בגלל הכלים החדשים המאפשרים ללקוחות לעצב אתרים בעצמם. עד שהוא יתאים את עצמו לסביבה שהשתנתה הוא צריך להתפרנס ולכן הוא עשוי לקחת משמרות כשליח כדי להשלים את ההכנסה שירדה. והוא כבר לא לבד.
בעולם המהיר של היום, מחזורי הקריירה מתקצרים ומעברי קריירה מרובים הופכים לנורמה. יותר ויותר אנשים מגלים שהם צריכים לעשות שינוי שכולל השקעה בהכשרה, לפעמים ללא הכנה מוקדמת. באופן פרדוקסלי, דווקא הרצון או הצורך ללמוד ולהתפתח כל הזמן כדי לעמוד בקצב הידע המתיישן במהירות עשוי להוביל אנשים בטווח הקצר לחפש עבודה מתחת לסף היכולות שלהם כי עבודה כזו לא דורשת מהם הרבה ובכך משאירה להם משאבי זמן, אנרגיה וריכוז כדי להשקיע בפיתוח. במקרים כאלה, אנשים מיומנים מגלים שהיכולת לעבוד "בין עבודות" בתפקיד עם חסם כניסה נמוך זה דווקא פתרון גמיש ונוח שלא דורש מעבר דרך שומרי סף ארגוניים בזכות פלטפורמות הרשת של כלכלת העבודות הקטנות. כך הם מייצרים רשת בטחון כלכלית בזמן שהם רוכשים כלים ובוחנים אפשרויות כדי לקבל החלטות קריירה מושכלות ולא מתוך לחץ או מצוקה מיידית.
לפעמים, עצם העבודה היא חלק מבחינת האפשרויות ואנשים עשויים לקחת עבודה מתחת לסף היכולות שלהם כנקודות כניסה אסטרטגית לארגון, תעשייה או עיסוק שהם מתעניינים בו, כדי ללמוד את השפה, לבנות את הרשת ולצבור ניסיון. יש כאן הזדמנות עצומה לארגונים שישכילו לחשוב מחדש על מה שכונה פעם "כישורי יתר" (overqualified) ולהפוך אותם מחיסרון ליתרון. הרעיון הזה אינו חדש לחברות ששוכרות סטודנטים לפרויקטי קיץ או לעבודה חלקית במהלך שנות הלימודים. ארגונים מבינים שהסטודנטים מביאים ערך למרות שהם זמניים ויעזבו כשיסיימו את לימודיהם. הסטודנטים מבינים שהם עובדים בתפקידים שלא תמיד מאפשרים להם למממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, אבל הם נהנים מגמישות, שכר ולעיתים קרובות אפילו צבירה של ניסיון רלוונטי להמשך. עכשיו כל זה נכון גם בשלבי הקריירה המאוחרים, מה שמאפשר לארגונים לשכור אנשים עם ניסיון וכישורים קודמים לתפקידים ולתעשיות שונות לחלוטין.
עבודה למען מטרה ראויה
מעבר לצורך כלכלי, אנשים רבים מחפשים תפקידים שמתיישבים עם הערכים האישיים שלהם ונותנים להם מענה על הצורך במטרה ומשמעות. במהלך המלחמה ניתן היה לראות אנשים רבים מפנים זמן לפעילות במסגרת חברה אזרחית, הרבה פעמים בעיסוקים שלא קשורים בשום צורה ליכולות והניסיון המקצועי שלהם. בעמותות רבות אפשר למצוא מנכ"ל מתקן רהיטים ורואת חשבון אורזת חבילות. משיחות רבות שעשיתי עם מתנדבי חברה אזרחית כדי להבין מה אפשר ללמוד מהמוטיבציה שלהם גם להתנהלות עסקית שומעים בבירור שהם מקבלים ערך גם מהמשמעות אבל גם מפסק הזמן או כמו שהגדיר את זה מנכ"ל אחד – מהיכולת "להניח את הראש" לכמה שעות בשבוע.
ברגע זה זו אמנם לא "עבודה" בשכר אבל זו עשייה לכל דבר והיא גורמת לאנשים לחשב מסלול מחדש. ה"עזיבה הגדולה" שהתרחשה בעקבות הקורונה גרמה לאנשים רבים בגילאים מאוחרים לעזוב קריירות מבוססות ולהגשים חלומות, כולל כאלה שהפכו פעילויות צד, תחביבים והתנדבות לקריירה.
לעבוד בשביל לממן משהו אחר
החוזה החברתי המשתנה בין עבודה לחיים משקף שינוי בהגדרות הצלחה ורצון של רבים למשהו גדול יותר מהטיפוס המסורתי בסולם הקריירה. וכך אנחנו מוצאים בשוק העבודה של המשרות הקטנות גם אנשים הבוחרים בעבודות נמוכות מהיכולת שלהם כדי לפנות זמן ואנרגיה לדברים אחרים שחשובים להם בחיים. סנטימנט של "מי צריך את הלחץ הזה" שבא לידי ביטוי בהאשטגים כמו Lying Flat ו Lazy Girl Jobs מאסיה או כותרות כמו Hustle Culture is Dead מהמערב דוחה את הלחץ החברתי לעבודה קשה ותחרותיות ומשקף את השיח המתקיים סביב שאלות כמו כמה זה "מספיק" והערכה מחדש של גמישות וזמן אישי על פני קידום קריירה מסורתי.
דווקא הטכנולוגיה שמחליפה חלקים של עבודה ומגבירה פרודוקטיביות עשויה הפעם להוות פתרון אם חלק מהזמן שמשתחרר יחזור לעובדים. אבל עד ששוק העבודה ישנה את פניו ויקבל את התרבות של "פחות עבודה", מי שרוצה להפחית בשעות עבודה, לחץ ואחריות כדי להגביר זמן אישי פונה לכלכלת העבודות הקטנות כאלטרנטיבה. אמנם השכר הממוצע בעבודות כאלה נמוך יותר מהשכר הממוצע לאותו עיסוק במשרה שכירה, אבל הגמישות והיכולת לעבוד מרחוק מאפשרים לאנשים פעמים רבות להתאים מיקום ואורח חיים ולתת עדיפות לאיכות החיים על פני יוקרה ושכר.
ארגונים שיבינו את הצורך הזה יוכלו דווקא להנות מאנשים עם יכולות וניסיון שרוצים לעבוד בצורות עבודה חלקיות, פרויקטליות, גמישות אפילו בתמורה לשכר נמוך יותר. כבר סקרנו בטור הזה את תופעת הניהול על פי דרישה שבה מנהלים בכירים פונים לעבודה וזמנית, פעמים רבות בדיוק בשביל לאפשר שינוי בסדרי העדיפות.
הצרכים וההעדפות המשתנים של אנשים בתקופה הזו יוצרים עולם עבודה יותר מגוון ודינמי. כעובדים אנחנו כבר לא צריכים להגביל את עצמנו למסלולים או אפילו הגדרות מסורתיות ולא חייבים להיות תלויים בשומרי סף ארגוניים שיגדירו אם אנחנו יכולים או לא יכולים לעבוד כמו שנכון לנו בכל רגע נתון. עולם העבודה המתפתח נותן בידינו את הכלים ליצור לעצמנו שילובים שמתאימים לצרכי החיים המשתנים. וארגונים שישכילו להבין את זה יגלו שיש להם גישה לאנשים שהם לא רואים היום.
