אפשר כבר לומר בוודאות – העבודה ההיברידית לא הולכת לשום מקום.
מדד העבודה הגמישה, בהקשרים של נוכחות במשרדים, יצא לדרך ברבעון הראשון של 2023 במטרה לאסוף בצורה מסודרת נתונים על הסדרי העבודה המשתנים והוא כולל כבר כ 9000 ארגונים מרחבי העולם שמעסיקים יחד כ 100 מיליון עובדים על פני 22 תעשיות. הנתונים ברורים – עבודה היברידית אינה מגמה חולפת אלא סטנדרט חדש בעולם העבודה.
המדד מחלק את הארגונים לשלושה סוגים על בסיס מדיניות העבודה הגמישה שלהם:
32% גמישות מלאה: ארגונים ללא משרדים פיזיים בהם עובדים רק מרחוק או כאלה המאפשרים לעובדים חופש מוחלט להחליט אם ומתי להגיע למשרד.
37% גמישות מובנית: ארגונים להם מדיניות עבודה היברידית עם ימים קבועים לעבודה במשרד או דרישות מינימום נוכחות
31% ללא גמישות: ארגונים הדורשים נוכחות מלאה במשרד.
כשהתחילו למדוד, הארגונים התחלקו שווה בשווה בין עבודה גמישה לבין דרישת נוכחות מלאה. כיום, רק 31% מהחברות דורשות נוכחות מלאה במשרד במשרות שאפשר לעשות גם מרחוק, ירידה משמעותית מ- 50%. הנתונים האלה תואמים את הנתונים של גאלאפ בארה"ב שגם הם מראים צמיחה קבועה בכמות העובדים שעובדים בהסדרים היברידיים וגם אצלם רק 20% מהעובדים שיכולים לעבוד היברידי נדרשים לעבוד רק מהמשרדים. שינוי זה לעבר גמישות מדגיש מגמה רחבה יותר: עובדים דורשים – ומקבלים – יותר שליטה על סביבת העבודה שלהם. אם לומר את האמת, הארגונים לא הגיעו למקום הזה לבד, הם עשו את זה כתוצאה מהעדפות בלתי מתפשרות של עובדים ומועמדים שדיברו ברגליים. הנתונים של גאלאפ למשל מראים ששליש מהעובדים שעובדים היום היברידי יחפשו עבודה אחרת אם ישנו להם את התנאים, נתון שחוזר על עצמו בגרסה כזו או אחרת במחקרים רבים בתקופה הזו. באנגליה, למשל, כ- 2 מיליון איש החליפו עבודה השנה בגלל העדר גמישות וכ- 4 מיליון החליפו קריירה ועיסוק כדי להגביר את האפשרות לעבודה גמישה.
קחו לדוגמה מורה, עיסוק שהיסטורית נתפס כעיסוק שמאפשר לנהל עבודה עם חיים בגלל התאמת שעות העבודה עם צרכי משפחה. היום, מורה זה עיסוק הרבה פחות גמיש מכל מי שעובדים בתפקידים שמאפשרים עבודה היברידית ויכולים חלק מהשבוע לעבוד מהבית ולהתאים את שעות העבודה לצרכים האישיים. וזה אכן קורה. על פי מדד העבודה הגמישה דרישת הנוכחות הממוצעת במשרד היא 2.49 ימים בשבוע. אבל כמו ממוצעים, המספר הזה מטעה. המציאות מקוטבת: 32% מהארגונים מציעים גמישות מלאה, בעוד 31% אינם מציעים גמישות כלל. באמצע, 37% מספקים גמישות מובנית, עם רוב מובהק למדיניות היברידית שמגדירה דרישה לשניים-שלושה ימי עבודה במשרד בשבוע בלי להגדיר באילו ימים.
מהכותרות בעיתונים לפעמים נדמה שהחברות הגדולות מובילות את ההליכה אחורה "בחזרה" לעולם העבודה המסורתי במשרדים אבל הנתונים משקפים דווקא את ההיפך. מהמדד הראשון בתחילת 2023 ועד היום, על פני 5 רבעונים, בלי קשר לגודל הארגון, עבודה גמישה היא המצב הנפוץ ביותר לכל המקרים שבהם היא אפשרית. אחוז הארגונים שעובדים רק מרחוק נשאר כשהיה ורובם הגדול ארגונים שמעסיקים פחות מ 500 עובדים. דווקא הארגונים הגדולים, אלו המעסיקים מעל 25 אלף עובדים, רובם הגדול עובדים היברידי או מרחוק ורק 18% דורשים הגעה מלאה למשרד. מתוך הארגונים שעובדים היברידי רק 2% דורשים 4 ימי עבודה במשרד או במילים אחרות 98% מאפשרים בין יום לשלושה ימי עבודה במשרד.
המעבר הגדול: לא רק בהייטק
המגמה הזו איננה מוגבלת לתעשיות הטכנולוגיה. רשימת התעשיות שבהן כ-90% ומעלה מהארגונים מציעים גמישות כוללת עכשיו גם תקשורת, פיננסים וביטוח עם עלייה גדולה בהיקף הארגונים בתחום הפיננסים והביטוח שמכניסים בחודשים האחרונים מדיניות עבודה גמישה. אם לשפוט על פי ההצהרות של ההנהלות נגד עבודה מרחוק, גם השינוי הזה הגיע באמצעות כוחם של העובדים. ניזכר באמצע 2021, כשהמרכזים הפיננסים בארה"ב ובבריטניה החלו להיפתח לאחר שנה של מגיפה, חברות רבות בתעשיות האלה, גם בארץ, הבהירו שעבודה מרחוק לא תישאר אופציה עבור העובדים שלהם. מנכ"ל גולדמן זאקס, דיוויד סולומון, תיאר את צורת העבודה הזו כ-"סטייה" ומנכ"ל מורגן סטנלי, ג'יימס גורמן, הכריז שעובדים צעירים לא יוכלו להתפתח בענף אם העבודה מהבית תהפוך לנורמה. ועכשיו 90% מהתעשייה עובדת בגמישות.
אבל מעניינים במיוחד המספרים בתעשיות הדורשות נוכחות פיזית כמו שירותי מזון, חינוך, אירוח, קמעונאות, ייצור ולוגיסטיקה. מסתבר שהם גם מאמצים מודלים היברידיים למי שיכול לעבוד מרחוק, לכל הפחות לעובדי המטה שלהם. בתעשיות אלו, 40-50% מהארגונים מציעים עבודה היברידית, מה שמראה שגמישות הופכת לסטנדרט אוניברסלי. רשתות כמו מרקס & ספנסר, 7-Eleven ו CVS-(רשת פארמה) ומותגים כמו אדידס, לולולמון, H&M ופנדורה, הם כולם דוגמאות לארגונים שמאפשרים לעובדי המטה לעבוד מחוץ למשרדים כמה ימים בשבוע. ולא, רובם לא נהגו כך לפני 2020.
העבודה הגמישה היא חלק ממהפכה רחבה יותר שמשנה את החוזה החברתי בין עובדים למעסיקים. בעוד שהעולם ממשיך להסתגל לשינויים המהירים, יותר ויותר אנשים וארגונים מגלים שעבודה היא כבר לא מקום שהולכים אליו אלא משהו שאנחנו עושים. אצלנו בארץ, בתוך שנה של עבודה לצד מלחמה, התובנות האלה מתחדדות עוד יותר אל מול האתגרים הארגוניים והאישיים שהמלחמה מזמנת לכולנו. הצורך לייצר התאמות כדי לאפשר רציפות תפקודית לצד תמיכה לאורך זמן באתגרים אישיים יוצאי דופן של אנשים רק מחזק את הדרישה והנחיצות של עבודה גמישה, אחד הכלים לאפשר את האיזון הזה. העתיד שייך לאלה שמבינים שאנשים – עובדים ומועמדים – כבר לא מוכנים וכבר לא צריכים לוותר על היכולת לנהל את סביבת העבודה שלהם בתוך התמונה הרחבה יותר של החיים. גם בשגרה.
