Home»ארגונים ומנהלים»אני וההרחבות שלי: המרוץ אל עובד-העל פורץ את גבולות הגוף

אני וההרחבות שלי: המרוץ אל עובד-העל פורץ את גבולות הגוף

0
Shares
Pinterest Google+

עולם העבודה העתידי כל יום רביעי בגלובס והשבוע:

בתחרות עם האינטליגנציה המלאכותית, לא מפתיע שהאדם מאמץ כלים טכנולוגיים לשיפור עצמי ● ובעצם מה ההבדל בין קפה כשעייפים לאפליקציית שפה זרה המושתלת במוח?

מקומות עבודה שבוחנים הקמה או שדרוג של משרדים בתקופה הזו מנצלים את ההזדמנות לשלב יכולות חכמות אל תוך המרחב. הסנסורים הקיימים כבר היום יכולים לנהל את החוויה של העובד החל מכניסת הרכב לחניון והפנייתו לחניה הפנויה, דרך הפניית העובד לשולחן פנוי והתאמת הסביבה הפיזית להעדפות העובד, ניהול יומנים והקצאת חדרי ישיבות, ניהול פעילות של צוותים מבוזרים, ניהול תורים בחדר אוכל ועוד. בתוך השיח הזה ארגונים  נוגעים בקו העובר בין ערך לבין חדירה לפרטיות ושואלים את עצמם איפה עובר הגבול בין הוספת ערך ויכולות לבין יצירת חששות ותגובות שליליות. שכן אותם כלים אשר נותנים לנו ערך, זקוקים בשביל הערך הזה גם למידע עלינו, מה אנחנו עושים, עם מי ומתי. גם במרחב הפרטי, הציבורי וגם בעולמות העבודה, כבר שנים שאנחנו נעים על הסקאלה בין ערך לבין פרטיות. תוכנות הניווט יודעות איפה היינו בכל רגע. תכנות ניהול היומן יודעות עם מי ומתי, תכנות החיפוש מכירות את תחומי העניין שלנו והרשתות החברתיות את הקשרים שלנו. אבל זה עוד כלום לעומת מה שמצפה לנו בשנים הקרובות, כשהטכנולוגיה תעבור מהמכשירים דרך כלים לבישים אל תוך גופנו. ומתוך המגמה הזו, לא מאד קשה למתוח את הקו בין מחסור בעובדים מיומנים, דרך היכולת לשדרג עובדים על ידי כלים חדשים לידם, עליהם וגם בתוכם, ועד לרעיון שנקבל גזע חדש של עובדי-על, בעלי ביצועים מעבר למה שאנחנו מכירים היום. הטור של היום מתבונן באי נוחות על העתיד בו הטכנולוגיה תשנה אותנו עצמנו במרוץ על מול האינטליגנציה המלאכותית על מקום העבודה.

הרצון לשפר ביצועים באמצעים חיצוניים אינו חדש. אנחנו מקבלים בקלות יחסית את היכולת של עזרים כאלה לשפר ולתקן את מה שלא עובד. מקל הליכה, יד או רגל תותבת, שתל לשמיעה, אפילו קוצב לב. במקביל, השתפרנו ביכולת לצרוך חומרים שמשפרים ומתקנים את הביצועים של גופנו. עייפות של אחר הצהריים שולחת אותנו לשתות קפה או משקה דומה. וזה עוד לפני השימוש שעושים בתרופות כמו ריטלין בתקופות עמוסות. קוראים לזה nootropics, שילוב המילים היווניות ל”כיפוף מוח”, והרי לכם עולם שלם של “smart drugs”, תוספים ותרופות לשיפור הקוגניציה לצרכי לימודים או עבודה. בעידן הטכנולוגי נוספו לאלו מונחים כמו Cobots (קיצור של Collaborative Robots), רובוטים שעובדים לצד אנשים (להבדיל מאלה שמחליפים אנשים) וזאת במטרה לעשות עבורם משימות קשות כמו נשיאת משקל או תנועות לא נוחות. ויש גם את עולם ה Wearable Robotics, רובוטים לבישים שמאפשרים לאנשים יכולות שאין להם. חברת התעופה דלתה למשל הודיעה השנה שהיא בוחנת חליפות רובוטיות בכדי לשפר את הכח, החוזק וגם הבטיחות של עובדיה.

הרחבת הגוף האנושי

כל אלה כבר נמצאים כאן ועכשיו. צוהר אל העתיד פתחה ההרצאה של יובל נח הררי בכנס הכלכלי העולמי בינואר השנה, זו שמדברת על היכולת שלנו “לפרוץ בני אדם”, היכולת להשפיע על הגוף והמוח האנושי באמצעות הטכנולוגיה. ובתמונת העבודה ל 2030 של PWC כבר אפשר היה לפגוש את הרעיון של Human Enhancement, שהתרגום של גוגל ל “שיפור אנושי” לא מרמז על מלוא המשמעות של מה שיקרה ביום שבו המחשוב הלביש יכנס אל תוך גופנו. יש כאן המשך ישיר של מה שכבר קורה, של הטלפון הנייד שהרחיב לנו את הזיכרון ומקרים רבים בכלל החליף את הצורך שלנו להפעיל זיכרון, חיבר אותנו אל הענן ונתן לנו יכולות עצומות של תקשורת ומידע. ואז הגיעו הסנסורים ותעשיית הבריאות והפנאי והלבישו לנו בגדים, שעונים חכמים, נעליים ושאר עזרים ואנחנו הסכמנו. הסכמנו שימדדו ויאגרו פרטים אישיים על פעילותנו וגופנו ובתמורה יעזרו לנו לשמור על עצמנו יותר טוב. הכלים האלה הם רק השלב הראשון ב”הרחבה האנושית”. בהמשך סביר שהמחשוב הלביש יכנס אל תוכנו, להשגיח, לטפל, לעדכן וכנראה גם להוסיף לנו מידע ואולי גם חושים, יכולות, אינטליגנציה.

דמיינו עולם שבו נחוש יותר, נרגיש יותר, נתקשר עם אינטליגנציה מלאכותית אישית אשר תספק לנו את כל מה שאנחנו מקבלים היום מהאביזרים שאנחנו נושאים על עצמנו ועוד, אבל ישירות. חוקר המוח דיויד איגלמן מסטנפורד מציע לנו לחשוב על זה כמו, למשל, על היכולת של כלב להריח את מה שאנחנו לא מריחים, ואז לפתח בעצמנו את היכולת הזו. הצוות שלו כבר מציג חולצה שמפתחת לנו חוש שישי, נרכש. במחקר של PWC 70% מהנשאלים מוכנים לשקול שיפור יכולות קוגניטיביות ו/או פיזיות באמצעים חדשים בכדי לשפר את סיכויי התעסוקה העתידיים שלהם.

עכשיו דמיינו למשל בעל חנות “עם הרחבה” שלא זקוק לצליל הדלת הנפתחת לדעת שמישהו נכנס לחנותו, הוא “מרגיש” את זה באמצעות חיישן שמפעיל עצב ביד או בצוואר, תצוגת העין שלו מראה לו מה שרואה הלקוח ואולי גם מי הלקוח, מה חיפש אתמול ברשת ומה האירוע שעבורו הוא רוכש את המוצר. ובזמן הזה האינטליגנציה המלאכותית הפרטית של בעל החנות מתקשרת כבר עם היצרן לקבל מידות, צבעים, לוחות זמנים ושולחת לתצוגת העין של הלקוח את כל המידע ואת האופן בו המוצר יראה אצלו. וכשמסכימים על הרכישה, הלקוח מעביר את ידו על אמצעי התשלום בחנות וברקע ישות אוטונומית כבר משנעת את המוצר אל הבית, או מדפיסה אותו שם במדפסת תלת ממד.

ואם אתם עכשיו מרגישים לא בנוח, זכרו את התנועה שכבר עשיתם על הסקאלה הזו, של מה שנתפס בעינינו לגיטימי ואפילו מקובל בכדי לשפר את עצמנו מעבר לנורמה הקיימת. אנחנו כבר ויתרנו על הפרטיות לטובת כלי הניווט, החיפוש, הרשתות החברתיות. זה המשך ישיר לאותו תהליך. כניסתן של טכנולוגיות לגופנו, לא כמשהו נכפה או רפואי אלא כמשהו שנעשה אנחנו, על פי דרישה, תשנה כנראה את האופן בו אנחנו תופסים את היכולת לשפר את עצמנו. דמיינו גרסה של חנות האפליקציות, רק במקום אפליקציות לנייד יהיו אלה אפליקציות למוח, לחושים, לגוף, כאלה שיחברו ביננו לבין העולם הדיגיטלי ויאפשרו לנו להוריד מידע, חכמה, ביצועים וגם פעילות פנאי. יש לכם פגישה בסין? תורידו אפליקציית שפה עם מבטא כולל שיעור מהיר על כל מה שמקובל ולא מקובל בכללי הטכס. רוצים לרכוש מתנה למארח? חברו את עצמכם לחנות, הרגישו את המוצרים, תריחו את הריחות, תטעמו את הטעמים. עייפים אחרי יום ארוך של פגישות? תנו הטכנולוגיה בגופכם תשחרר את מה שצריך בכדי להשאיר אתכם ערים או, לחילופין, תכניס אתכם במהירות לשנ”צ מעורר ותעיר אתכם אחרי 20 דקות.

השד כבר יצא מהבקבוק

החיבור בין הגוף הפיזי שלנו לעולם הדיגיטלי מעלה שאלות רבות, אתיות, בטיחותיות, פסיכולוגיות, חברתיות. אבל השד הזה כבר יצא מהבקבוק והעובד המשופר הוא רק עניין של זמן.  זה לא באמת מפתיע, בעידן שבו האינטליגנציה המלאכותית מתחרה אתנו על מקומות עבודה, שננסה גם אנחנו לשפר את עצמנו בתחרות הזו. לפחות בעתיד הזה, במקום לחשוב על הטכנולוגיה כמי שתחליף אותנו בעולם העבודה, אפשר לחשוב איך אנחנו עושים בה שימוש כדי לשפר את עצמנו, לתמוך במה שאנחנו נועדנו לעשות, להגדיר מחדש את המגבלות, התנאים, היכולות. היא תאפשר לנו לגשת ולמיין כמויות עצומות של מידע במהירות, לתקשר בדרכים חדשות, לשתף פעולה עם אנשים ומחשבים כששני הצדדים של המשוואה מביאים אליה את מה שהם עושים הכי טוב. ובעולם ההוא אולי נהיה חכמים יותר, חזקים יותר, גמישים יותר, יעילים יותר. בתקווה שנהיה גם מאושרים יותר.

לינק לטור בגלובס 12.9.18